כולנו דוריאן גריי

לפני למעלה מ-100 שנה, בשנת 1890, ראה לראשונה אור הרומן "תמונתו של דוריאן גריי" מאת אוסקר ווילד. ביצירה הזו, המגוללת את סיפורו של צעיר יפה תואר ורב קסם, שמוכר את נשמתו תמורת נעורים ויופי נצחיים, ווילד מתייחס מחד להשפעה השלילית של היופי החיצוני, ומאידך להשפעה החברתית על היחיד. הדיון שמזמין הרומן עוסק למעשה באותה מסכה חיצונית שהאדם עוטה על עצמו, מסכה שקיימת עקב דרישות החברה המוקצנות, הדנה את האדם הפשוט לחיי סבל ולהשחתה מוסרית.

הפרובוקציה שביקש (והצליח) ווילד לעורר היא בת דודתו הקרובה מאוד של נושא הגיליון הזה, ואז לכאורה אין כל טעם להשחית מילותינו לריק, שהרי כמאמר קהלת "מה שהיה הוא שיהיה, ומה שנעשה הוא שייעשה; ואין כל חדש תחת השמש".

אז זהו, שלא בדיוק.

אמת. בכל הנוגע להעמדת דרישות מוקצנות, החברה המודרנית לא עשתה כל כברת דרך, אפילו לא פסע, שלא לומר, עסקינן בדהרה מואצת לאחור - הדרישות מעולם לא היו גבוהות יותר. ניתן כמובן "להאשים" בכך את ההתפתחות הטכנולוגית, גם של התקשורת וגם של הרפואה האסתטית, המשמשות ביחד דרבנות חדים וממריצים לשעטת סוסי היופי והנעורים לכל תחומי חיינו. וכשהקנקן, ולא תכולתו, הוא הוא המולך, אז ברור שלא די עוד בקריירה מוצלחת, צריך גם פייס-ליפט תואם.

מספיק להעיף מבט בגני המשחקים ולמצוא שם סבתות מעוצבות בבלונד בוהק וג'ינס צמודים, כדי להבין שאולי העפנו מעלינו את המחוך, אבל זהו מרד סמנטי בלבד, והתופעה ההיסטורית רק העמיקה שורש והיא פושה כעת בכל אורחותינו.

אלא מה? שמשהו בכל זאת השתנה. בניגוד לתקופתו של ווילד, שביקר כאמור בעיקר את השחתת מידותיו של היחיד, העוטה מסכה בשל אותן דרישות חברתיות מוקצנות, הרי שבתקופתנו אנו, כל המשתתפים הרבה יותר ממוזמנים להשאיר את המסכה בבית. כי נכון שבעידן הנוכחי גם אנחנו, כמו דורות של שטחיות שקדמו לנו, העלינו את יופיינו על ראש שמחתנו, אלא שכעת הדרישות מוצגות בראש חוצות, וכולם-כולם ממהרים להשתתף בעשייה החברתית של היופי והנעורים: בלי בושה, בלי מורא ועם הרבה קרם פנים. ועיינו בבקשה בערך "הברבור", "המראה", שלל הפרסומות של ד"ר קליין ויתר הדוגמאות הרבות מאוד (רבות מדי?) שסביבנו, במה שהפך למסיבת בוטוקס המונית אחת גדולה. נראות היא שם המשחק, ומה שלא נראה, הושווץ, דובר וסופר - כאילו לא בא לעולם.

אבל אין בדברים הללו משום צקצוק צדקני בלשון מיוסרת, אלא התבוננות כנה בתהליך שעברנו ביחס לתעשיית היופי. כי אם יש דבר אחד שברור שהתרחש כאן הוא יציאתה של התעשייה הזו אל האור, אל הגלוי: לא רק שכולם משתתפים במשחק הזה, הם בעיקר לא מסתירים אותו, שלא לומר מתגאים בו. ובכך, החברה המודרנית מקבלת כמה נקודות זכות עודפות על הדורות שקדמו לה. אז תקראו לי אופטימיסטית חסרת תקנה, אבל בעיניי, יש בכך הישג בלתי מבוטל וסיבה קטנה לגאווה: כי נכון שעשינו צבע, אבל לפחות אנחנו לא צבועים.