העליון: פס"ד בהיעדר הגנה מונע מהנתבע להעלות את טענותיו הסותרות בתביעה מאוחרת

השופט אליקים רובינשטיין: "אין להלום כי נתבע 'יסכים', אם באי-התגוננות ואם באי-התייצבות, לקבלת תביעה נגדו - רק כדי להיות לתובע באותו עניין עצמו במועד הנוח לו"

לא אחת, אף לא שתיים, קורה שנגד מי, שנגדו הוגשה תביעה, ניתן פסק-דין, לאחר שהוא לא התגונן בפניה. משמעותו של פסק-דין שכזה, בהעדר הגנה, שאף שטענות התובע לא התבררו, הן מתקבלות, ולו מכללא. כלל ידוע הוא זה של "השתק פלוגתא". משמעותו היא, כי כאשר פסק-דין קובע ממצא ומכריע בפלוגתא, אשר הייתה נטושה בין בעלי הדין, אין הם יכולים להעלות, בהליך אחר ביניהם, טענה הסותרת ממצא זה. כלל זה מתבסס על כך, שבהליך הראשון היה לבעלי הדין יומם בבית המשפט והיה בידיהם לנסות ולשכנע את בית המשפט לצדד בטענתם. משבית המשפט הכריע כפי שהכריע, אין להעמיד שוב את אותה הפלוגתא להכרעה בהליך מאוחר יותר.

האם "השתק פלוגתא" שכזה יקום גם במקרה של פסק-דין, שניתן בהעדר הגנה? שהרי במקרה זה "הכריע" בית המשפט בפלוגתא בלי לקיים בה דיון ובלי שהנתבע העלה את טענותיו בנוגע אליה. עם זאת, הייתה בידיו האפשרות להעלות את טענותיו והוא החמיצה, מטעמיו. היה לו יומו בבית המשפט.

בפסק-דין, שיצא תחת ידיו של בית המשפט העליון בשנות ה-70' של המאה הקודמת (ע"א 202/70 אליהו נ' יחזקאל), נקבע, כי כאשר בית המשפט דוחה בקשת רשות להתגונן, לא ניתן לומר שהוא דן והכריע בפלוגתא לגופה, וכי לפיכך אין פסק הדין מקים "השתק פלוגתא". היו שראו בכך "אמרת אגב" והיו שראו בכך הלכה מחייבת, המאפשרת לנתבע להגיש, מאוחר יותר, תביעה נגד התובע, ולהעלות בה טענות הסותרות את טענותיו בתביעתו הראשונה.

השתק פלוגתא

בין אם היה מדובר בהלכה ובין אם לאו, זו אינה תקפה עוד. הלכה חדשה יצאה עתה מבית המשפט העליון. זו שלפיה פסק-דין מקים "השתק פלוגתא", אף אם ניתן בהעדר הגנה ובלי שהזדמן לבית המשפט לברר אותה לעומקה. תנאי לכך, כמובן, הוא שלנתבע ניתנה האפשרות להתגונן ולהעלות את טענותיו, אך הוא לא עשה כן.

תחילתה של פרשה בתביעה בסדר דין מקוצר, שהגיש בנק הפועלים נגד רלה וינשטיין, בגין יתרת חוב בחשבון. וינשטיין הגישה בקשת רשות להתגונן, שנתמכה בתצהירה, בו היא טענה, כי אין המדובר בחשבון אישי שלה, אלא בחשבון של חברה בייסוד. בהגיע המועד לחקירה על תצהירה, לא התייצבה וינשטיין בבית המשפט ומטעם זה נדחתה בקשת הרשות להתגונן. בהחלטתו, התייחס בית המשפט לטענתה של וינשטיין, בנוגע לכך שהחשבון היה של חברה בייסוד, אך דחה אותה לאור אי-התייצבותה לחקירה נגדית. כך, ניתן נגדה פסק-דין במלוא סכום התביעה. וינשטיין לא ערערה על פסק הדין.

6 שנים לאחר מכן היא הגישה תביעה נגד בנק הפועלים בגין נזקים, שהוא גרם לה, לטענתה, עקב ניהול כושל של אותו החשבון. בתביעתה היא טענה (שוב) כי החשבון כלל לא היה שלה, אלא של החברה בייסוד, וכי כל הפעולות, שביצע הבנק, כאילו היה מדובר בחשבון שלה, נעשו שלא כדין והסבו לה נזקים, בגינם עליו לפצותה.

שופטת בית המשפט המחוזי בחיפה, שולמית וסרקרוג, קיבלה את טענתה של וינשטיין, שלפיה החשבון היה של החברה ושלפיה וינשטיין לא חבה בגינו. בדרכה לקבוע כך, קבעה וסרקרוג, כי פסק הדין בהתדיינות הראשונה לא הקים "השתק פלוגתא" לעניין הבעלות בחשבון. כך רוקנה וסרקרוג, למעשה, מתוכן את פסק הדין, שניתן בהתדיינות הראשונה, לאחר שוינשטיין לא התייצבה להיחקר על תצהירה, ואיינה אותו.

שאלה מערכתית

הבנק נזעק וערער (באמצעות עורכי הדין אלון יואלי, ינקי פפר ואלון מגן ממשרד קנטור, אלחנני טל ושות') על פסק-דינה של וסרקרוג. בערעורו הוא טען, כי וסרקרוג טעתה בקביעתה שלפיה החשבון לא היה של וינשטיין. משום-מה, לא העלה הבנק את הטענה, שלפיה פסק הדין בהתדיינות הראשונה הקים "השתק פלוגתא" בשאלת הבעלות בחשבון.

הדבר לא מנע משופטת בית המשפט העליון, מרים נאור, מלדון בטענה משפטית זו ומלקבוע בה הלכה. "שאלת כוחו המחייב של פסק דין שניתן בהעדר הגנה או בהעדר התייצבות כהשתק פלוגתא היא שאלה מערכתית", פתחה את דיונה העקרוני בסוגיה. שאלה זו יכולה לעלות במגוון מצבים, ובהם כאשר נתבע בסדר דין מקוצר לא התגונן כלל, כשהוא התגונן, אך לא התייצב לחקירה על תצהירו, כאשר נתבע לא הגיש כתב הגנה והתובע נטל פסק-דין וכו'. "יתכן שהנתבע יכול היה להדוף את התביעה נגדו אילו התגונן, או התגונן כדבעי, אולם הוא לא עשה כן, וניתן נגדו פסק דין".

והשאלה: "האם עומדת לו, לאותו נתבע, האפשרות לחזור ולהעלות ולמעשה 'לפתוח' בהתדיינות מאוחרת, את השאלה האם הוא חייב לתובע את הסכום שנקבע בפסק הדין המוקדם?". שאלה זו עולה בעיקר לאור זאת, שלא ניתן לומר שלנתבע שכזה היה "יומו בבית המשפט" ביחס לאותה פלוגתא, ולאור זאת שהיא לא הוכרעה לאחר דיון בה.

תשובתה של נאור לשאלה הנה חדה וברורה: "פסק דין שניתן בהעדר הגנה ומכריע מכללא לטובת התובע בפלוגתא העיקרית, שהיא נושא ההתדיינות הראשונה וההכרעה בה היא בבחינת הכרעה שבלעדיה אין, מונע מן הנתבע לשוב ולהעלות בהתדיינות נוספת טענות החותרות תחת הכרעה זו". על-פיה, כל מסקנה אחרת תחתור תחת הצורך להגיש כתבי הגנה או בקשות רשות להתגונן, או להתייצב לדיונים. שהרי ככל שלא תאמר שפסק-דין בהעדר הגנה הוא חלוט וסופי, יוכל הנתבע, אשר לא ביקש את ביטולו, להפוך בחלוף שנים לתובע ולטעון טענות נגד החיוב, לרבות טענות מרכזיות ביותר. "כך ייפגע האינטרס של בעל הדין שזכה בדינו להגנה מפני הטרדות חוזרות ונשנות מצידו של בעל הדין שכנגד והן האינטרס הציבורי בסופיות הדיון ובניצול יעיל של המשאבים השיפוטיים המוגבלים".

"לא בכדי אין כמעט פסיקה הדנה בשאלה אם מהלך כזה אפשרי הוא", המשיכה נאור. "דומני שהדבר נובע מכך שברור לכל, או למצער כמעט לכל, שאין הדבר אפשרי".

בהתייחסה להלכת אליהו, שהזכרנו בתחילת הדברים, הזכירה נאור, ששם היה מדובר באמרת אגב. היא הוסיפה וקבעה, שגם אם ניתן לראות בה הלכה, מאחר שהיא קנתה לה שביתה בפסקי-דין מאוחרים יותר, הרי הגיעה העת לשנותה. "מערכת המשפט אינה יכולה להסכין עם התופעה שפסקי דין בהעדר הגנה או התייצבות שלא ננקט הליך לביטולם, לא יהיו חלוטים, גם אם אין החיוב שהוכר בהם יכול לעלות בקנה אחד עם טענה שמעלה לימים מי שהיה הנתבע בהליך המוקדם", הטעימה.

נאור לא הסתפקה בכך והציעה אף דרך חלופית, שתוצאותיה דומות לאלה של החלת "השתק פלוגתא". "הלכה היא שכאשר המחוקק מתווה דרך מסויימת להתדיינות, תתנהל ההתדיינות בהכרח בדרך שנקבעה... המחוקק קבע כי כאשר מוגשת תביעה על הנתבע להתגונן (או להגיש בקשת רשות להתגונן, לפי העניין). אם לא עשה כן - נסחפה שדהו". מילים אחרות: קיימת מניעות להעלות טענות, שהיה על הנתבע להעלותן בהתדיינות הקודמת.

החטא הקדמון

על-פי דרך חלופית זו, כבר בהליך הראשון היה על וינשטיין להתגונן מפני תביעת הבנק ולהעלות את טענותיה בדרך, שקבע לכך המחוקק, היינו, במסגרת בקשת הרשות להתגונן. כמו כן, היה עליה להתייצב להיחקר על תצהירה. משניתן פסק-דין בהעדר התייצבות, היה עליה להגיש בקשה לביטולו. ככל שזו הייתה נדחית, היה עליה לערער על כך. משהיא לא עשתה את אלה, היא מנועה עתה מלהעלות את אותן הטענות בהליך מאוחר יותר. "למעשה מבקשת וינשטיין לחתור תחת זכייתו של הבנק בהתדיינות הראשונה ולאיין את תוצאת פסק הדין שניתן נגדה באמצעות פתיחה בהליך נוסף, לאחר שנמנעה מנקיטה בדרך שיועדה לכך בידי המחוקק. לכך לא נוכל לתת יד", סיכמה נאור.

השופט אליקים רובינשטיין הסכים עמה לחלוטין. לדידו, "אין להלום כי נתבע 'יסכים', אם באי-התגוננות ואם באי-התייצבות, לקבלת תביעה נגדו - רק כדי להיות לתובע באותו עניין עצמו במועד הנוח לו". הוא הזכיר, שאף שתחושת הצדק האינטואיטיבית מעדיפה פסק-דין, המברר את הסוגיה לגופה, "משלקה התיק ב'חטא הקדמון'... לא היה מנוס, עם כל הצער שבדבר למערערת, מן ההכרעה כנתינתה".

השופט חנן מלצר הסכים עם התוצאה, אך זאת רק על סמך הדרך החלופית, שהציעה נאור, זו של המניעות. הוא סבר, כי אין לסטות מהלכת אליהו. הוא ראה גם לציין, כי תוצאת פסק הדין אינה עושה עוול עם וינשטיין, מאחר שגם מבחינה משפטית, הדין לא היה עמה, ולא היה מקום לקבוע, כי החשבון לא היה שלה. (ע"א 4483/06).