כך הפכה משפחת שליט לאויב

זה מעשה נבלה, לא פחות, שלשכת ראש הממשלה שלנו עשתה במו אנשיה ממש

התמונה העצובה של היום היא בכלל מאמש, כשמשפחת שליט מקבלת מהעיתונאים המקיפים אותה, את ההודעה על כך שבנם לא ישוב הביתה, לפחות לא בימים הקרובים. זהו רגע קשה לצפייה ומקומם גם עבור מי שהתנגד לעסקה המתגבשת. הנוהל התקין היה להחזיק את כל מי שיכול להדליף משהו לתקשורת בחדר אטום, לזמן אליו את הורי החייל ולמסור להם את הבשורה הקשה בטרם תופץ לעיתונאים. מדובר במעשה נבלה, לא פחות, שבמסגרתו הפכה לשכת ראש הממשלה את משפחת שליט ותומכיה לאויבים.

מגובה בפרשנים ובעיתונאים מטעם, "הדליפה" לשכת ראש הממשלה כי הסיבה ל"הקשחה בעמדות החמאס" כביכול, היא המאבק הציבורי לשחרור שליט. זכותה של ממשלת ישראל והעומד בראשה להחליט שהעסקה, במתווה הנוכחי שלה, אינה ראויה להתקיים. מה שאסור לה, בשום רגע נתון, הוא לפתוח חזית מול זוג הורים שמבקשים, באופן הלגיטימי ביותר, להשיב את בנם הביתה.

דובר מטעם המשפחה, אחד הפעילים במאבק, הצהיר כי "ממשלת ישראל לא הייתה יכולה לבקש משפחה נוחה יותר ממשפחת שליט". ההצהרה הזאת ראויה לעיון נוסף, בעיקר מפני שאין ספק שלשכת אולמרט הייתה יכולה למצוא את עצמה גם בסיטואציה אחרת: במערכה האחרונה בעזה, היה לבני המתנחלים, אנשי המחנה הדתי-לאומי, ייצוג מרשים בקרב הכוחות הלוחמים. אילו היה אחד מהם, חלילה, נופל בשבי, הייתה יכולה משפחתו להצהיר כי עם כל הכאב היא מבקשת ממשלת ישראל ללחום עד לניצחון. אבל אפילו ללא אידיאולוגיה כה נוקשה ומפורשת, יש להניח שבמקרה של חייל חטוף ממשפחה דלת-אמצעים ואולי גם דלה מבחינת היכולת לעמוד מול התקשורת, היו חייו של אולמרט קלים יותר.

מבחינת מדינת ישראל, הבעיה אינה קשורה לאופייה של המשפחה, אלא לעובדה שלמי שמדברים בשמם של חיילים שבויים, יש משקל יתר בתקשורת הישראלית. משקל היתר הזה הוא תולדה של הוואקום התקשורתי שיצרה המדינה בעצמה. לו היו לממשלות ישראל דפוסי עבודה מחייבים למקרים שכאלו, הייתה גם התקשורת הישראלית, הקונפורמיסטית כל-כך, מקבלת את הדין. כבר היינו בסיטואציות כאלה בעבר, תחת ממשלות שהכריזו ש"אין משא ומתן עם ארגוני טרור ולא משנה מה יהיה המחיר" והעמדה הזאת הייתה, פחות או יותר, מקובלת על התקשורת והציבור בישראל.

מבחינה ציבורית-תקשורתית יש כאן המשך הקו שמעמיד את האדם, החייל ומשפחתו במרכז. מה שהחל בטלפונים של הורים לכתבים צבאיים, כאילו היה צה"ל חוג במתנ"ס, הפך לתנועות מחאה בנוסח "ארבע אמהות", ומאוחר יותר הפך את גלעד שליט לסוג של "נינט", מעין אייקון לאומי שדיוקנו מופיע בכל משחק כדורגל וכדורסל, ששרים למענו בבית "האח הגדול", מעין תג שממרק את עונדו, מבלי לדרוש ממנו את המחיר הנלווה בדרך כלל להבעת דעה נחרצת.

שלא יובן מכך חלילה, שיש לי אפילו טענה אחת כלפי משפחת שליט, אולי הגורם הלגיטימי ביותר בכל הפרשה הזאת. אבל העובדה שהתקשורת הישראלית בחרה לזעוק ביחד איתה "הצילו" (בכתב ידו של החייל), היא מסוכנת יותר מכל מכסת אסירים שישראל תוכל לשחרר.

אהוד אולמרט התנגד מלכתחילה לעסקת שליט במתווה המוכר שלה. הוא ראה את סמיר קונטאר הופך לסלב המבוקש ביותר במדינות ערב, וידע שזהו רק הקדימון למה שהיה קורה אילו מאות אסירי חמאס היו מגיעים עתה לרצועת עזה. אולמרט לא יכול היה להרשות זאת לעצמו, ולנו. השיקול הזה הוא ענייני, הוא לגיטימי, הוא אפילו מוסרי, גם נוכח פניהם העצובות של בני משפחת שליט. מה שלא לגיטימי הוא להפקיר לה את הזירה התקשורתית, ואחר כך להאשים אותה על שהביסה אותו באותה הזירה. אבל ככה זה - כשאתה רגיל לסובב בכחש את הציבור, אתה לא יכול להפסיק גם כאשר אתה צודק.

צרו איתנו קשר *5988