לפני חודש מתה יהודית שרון, בעלת "קפה יהודית" בגן העיר - ומיד אחריה קרסה אימפריית הבישול ההונגרי שלה בגלל חובות שהותיר גן אורנים

לקוחות מופתעים עומדים ליד הדלת הנעולה של קפה יהודית בגן העיר בתל-אביב, מציצים פנימה על השולחנות שנאספו זה על-גבי זה כמו בסוף כל יום עבודה, מנסים לפענח מה קרה לבית הקפה שהפך ב-21 שנות קיומו לביתם השני. בוויטרינה שמשמאל לכניסה עוד מוצגות עוגות המרציפן המפוסלות, מעלות אבק של יושן ושל הזנחה. על הרצפה מתחת לדלת מתגודדים חשבונות חשמל, גז ומים שאף אחד כבר לא ישלם, וגם כמה עיתונים מצהיבים שהיו אמורים להעביר את זמנם של הלקוחות בשעה שהם פותחים עוד יום בחברת קפה הפוך וקרטופל מרציפן. מי שאמר שלא נעים לראות גן סגור, עוד לא ראה בית קפה שביום סגריר אחד נעל את שעריו.

לפני חודש, כשנודע שבעלת המקום, יהודית שרון, מתה במפתיע והיא רק בת 66, נכנסו הלקוחות הקבועים להלם. היא הרי הייתה כל-כך נוכחת במקום. תמיד שם, מקבלת את פני הסועדים בלבביות, מצמידה כיסא לשולחן רק כדי לברר מה שלומם, מוודאת שכל אחד מקבל את גולש הפטריות שלו בדיוק כמו שהיה רגיל במטבחה של אמו בהונגריה. אף אחד לא ציפה שמחלה פתאומית תחסל אותה בתוך זמן כל-כך קצר.

הם התיישבו אל השולחנות הקבועים שלהם: חבורות-חבורות של חובבי קולינריה הונגרית, שמצאו בקפה יהודית אי קטן של מרכז אירופיות ארכאית, ופזלו שוב ושוב למודעת האבל שנתלתה במקום. הם התאבלו על מותה של שרון, אבל ניחמו עצמם בכך שיהודית אולי הלכה, אבל הז'רבו (שכבות של בצק עם ריבת משמשים ביתית ואגוזים) עדיין פה, פריך כתמיד.

לפני שבוע וחצי, פתאום גם הז'רבו הלך. בנה של יהודית, אבי שרון: "אחרי שבמשך זמן רב אימא שלי סירבה להיבדק, ב-31 בדצמבר הצלחתי לשכנע אותה ללכת לבדיקה, שבה התברר שיש לה גידול גדול במעיים עם אבסס (מורסה). הרופא הזהיר אותנו שאם האבסס יתפוצץ זה ייכנס לחלל הבטן ויזהם את האיברים הפנימיים, אז החלטנו ללכת לניתוח פרטי. ב-11 בינואר היא ישבה בבית, ופתאום החלה להזיע ואיבדה את ההכרה. האבסס התפוצץ. הגענו לטיפול נמרץ בתל השומר, וכעבור שלושה ימים היא נותחה".

בדרך לחדר הניתוח הבין שרון הבן, שהצרות רחוקות מלהסתיים. "קיבלתי טלפון מהבנק, שמחזירים את הצ'קים שלנו", הוא ממשיך. "הסברתי לבנק שאימא בדרך לניתוח והתחננתי שלא יחזירו צ'קים. הם הסכימו. למחרת התברר שזה קרה בגלל פשיטת הרגל של גן אורנים, שאנחנו היינו ספקי הקינוחים שלהם. פתאום נוצר לנו חור של יותר ממיליון שקל, והצ'קים ששכבו בבנק כביטחון כבר לא היו שווים כלום".

בינתיים יצאה שרון מהניתוח, מורדמת ומונשמת. "חמישה שבועות היא נאבקה על חייה, עד שנפטרה לפני חודש". שרון טוען שניסה להמשיך ולשמור על המוסד שייסדה אמו, "אבל צ'קים שלנו לספקים התחילו לחזור. מפעל העוגות שאימא הקימה בראשון לציון לא יכול היה להמשיך את עבודתו, הקליינטים הגדולים שלנו, שכללו את רשת מלונות פתאל ואולמות אירועים, לא קיבלו סחורה, והעובדים לא קיבלו משכורת. העובדים מינו לעצמם עורך דין, שבסופו של דבר מונה למפרק".

איש העסקים מיכאל שטראוס, לקוח קבוע, מספר שבמשך השנים יהודית שרון התייעצה איתו לא פעם בענייני עסקים. לפי התרשמותו, הבלגן התחיל הרבה לפני קריסת גן אורנים. "ליהודית הייתה אמביציה מעל לכוחותיה. הרעיון להקים את המפעל בראשון לציון לא היה נכון, כי לנהל תעשייה זה לא לנהל בית קפה. היא ניסתה לנהל כל מיני עסקים, והייתה אופטימית, אבל יש פתגם בגרמנית שאומר: 'סנדלר, תישאר סנדלר'. אי-אפשר לנהל מאפייה מרחוק, וגם היא וגם שני הבנים שלה, אבי וגדי, לא הבינו בזה. הטעות שלה הייתה שהיא לא שמעה לי".

"ראיתי אנשים שבאו ליהודית וראו שהמקום סגור, והם פשוט נעמדו ליד החלון ופרצו בבכי", מספרת מיקה שורוק, שסייעה ליחסי הציבור של בית הקפה בתחילת הדרך, ומאז הפכה לחברה קרובה של שרון. "אין ולא יהיה להם מקום אחר במקומו". כך מרגיש גם אבי שרון: "התחושה שלי היא נוראית. אימא שלי בנתה את המקום בעשר אצבעות ושמרה עליו מכל משמר, ועכשיו הוא מת איתה".

אשתו של ורטהיימר הציעה

כמו רבים מלקוחותיה, גם יהודית שרון נולדה בבודפשט ערב פלישת הגרמנים. היא לא הכירה את אבא שלה, שמת במהלך מצעד המוות בפליקסדורף, וגם לא את הדוד שלה שנרצח ביריות על הדנובה המאדימה מדם. "בסוף המלחמה הן נשארו רק נשים. שלושה דורות של נשים", משחזר אבי שרון את עלילות המשפחה, "מרגית הסבתא, קלרה האימא, ויהודית הבת. הן עזבו את הונגריה לרומניה, שם הן נשארו כמה שנים, וב-1956 הן עלו לארץ".

חודש אחרי שהגיעו מתה הסבתא מסרטן, ובתה ונכדתה התמקמו לזמן קצר באזור נהריה. בהמשך השתלבה יהודית שרון במשרד הביטחון. "18 שנה היא עבדה שם, במל"ן, מרכז לעיבוד נתונים", לוחש שרון, עוד לא בטוח שמותר לגלות. כך עד שנמאס לה, והיא החליטה לטפח קריירה אלטרנטיבית כבעלת קונדיטוריה הונגרית.

"סבתא קלרה, עכשיו בת 88, הייתה אחת האופות הכי טובות שיש", ממשיך שרון. "יש לנו בבית מרשמים מצהיבים מתחילת המאה. משפחתה הייתה מהמשפחות המבוססות בהונגריה, עם בית קיץ ועם בית חורף. לבית הקיץ, וילה גדולה, היה מגיע בכל עונה קונדיטור מיוחד כדי לאפות, וסבתא מרגית נהגה לעקוב אחרי העבודה שלו ולהעלות את הדברים על הכתב. אז לא היה מיקסר, ובמתכונים האלה אפשר למצוא הוראות כמו 'חמישים בחישות ימינה, חמישים בחישות שמאלה'".

המתכונים האקסקלוסיביים היגרו עם בנות המשפחה לארץ, אבל די מהר נדחקו הצדה, "כי עם העלייה החיים השתנו ולאף אחד לא היה זמן לכל הבחישות האלה". את הרעיון לחזור לשכבות השוקולד והקצפות קיבלה שרון ממרים ורטהיימר, אשתו הראשונה של סטף ורטהיימר, שהחזיקה בקונדיטוריה אירופית בשדרות הגעתון בנהריה.

"ב-1988 הקימו את גן העיר בתל אביב. סטף היה בקשרים טובים עם שלמה אליהו, הבעלים של מרכז הקניות, ובעזרתו מצאה אימא חנות קטנה בשטח שמונים מטר בקומת הכניסה, ופתחה שם קונדיטוריה, שזכתה מיד להצלחה".

האטרקציה הגדולה בתחילת הדרך הייתה מקרר עם ויטרינה שהובא במיוחד מנירנברג, גרמניה. "מקרר של חברת אייכנגר", מטעים שרון, "שהייחוד שלו בא לידי ביטוי בכך שהוא נותן לעוגות לחות ותאורה מיוחדות. בזמנו הוא עלה כמו דירת שני חדרים. הוא עדיין שם".

ההצלחה שכנעה את יהודית שיש לקוחות לטעמים ההונגריים. "היא החליטה להגדיל את המקום ולהכניס אוכל הונגרי". התפריט כלל את מיטב המטעמים של הקהילה ההונגרית בארץ, מתוקים כמלוחים, אלא שבגרסתה של יהודית הם קיבלו טוויסט חלבי כשר. "בבית אימא לא שמרה כשרות, אבל היה לה ברור שאם היא פותחת מקום הוא יהיה כשר", מסביר שרון, "גם כי זו הייתה השקפתה, וגם כי אי-אפשר לספק מוצרים לאירועים ולמלונות בלי כשרות למהדרין". הטריק המרכזי בתרגום המתכונים ההונגריים לכשרותית מדוברת היה החלפת הבשר בפטריות. כך נולד גולש הפטריות עם נוקדלי ("פייבוריט של מיקי שטראוס", מסגיר שרון), שכולל בצקניות קטנות עם נזיד פטריות סמיך ועם שמנת.

יש איזה מכנה משותף למטבח ההונגרי?

"כן. הוא מטבח שמן, עתיר כולסטרול, עשוי מהחומרים הכי טובים. פשוט פרסומת לליפיטור (תרופה להורדת כולסטרול)".

גם היא הונגרייה

בית הקפה הפך מיד למוקד עלייה לרגל של הקליקה ההונגרית. אפרים קישון, טומי לפיד, שמעון שיפר ועוד רבים אחרים הפכו לקבועים; כל פגישת עבודה שלהם הייתה למעשה תירוץ לפרוסת טורט אסטרהזי ("שכבות של מרנג אגוזים עם קרם אגוזים ושמנת וגלזורה של סוכר", מתפייט שרון). רק לפני חודשים ספורים חגגה שם משפחת לפיד המורחבת את יום ההולדת ה-100 לדוד גלעדי, אביה של הסופרת שולמית לפיד. "שם חגגנו לו את יום הולדת ה-90, ואת יום הולדת 95, אז התבקש שנחגוג אצל יהודית גם את מסיבת ה-100", אומרת לפיד.

למה חזרתם תמיד לשם?

"כי יהודית הייתה אישה נהדרת. גדולה מהחיים. חמה ומעשית, ובמקום היו כל המאכלים שאכלתי אצל אימא שלי".

אז זה לא רק טומי? גם את הונגרייה? איך שהוא תמיד נדמה שהשורשים שלך הם ב"גיא אוני".

"אחרי שנים של התכחשות לרקע ההונגרי שלי, מצאתי אצל יהודית את הריחות של ילדותי. הבצקניות למיניהן. כופתאות מלאות שזיפים. כופתאות גבינה שעליהן שמנת וסוכר. הריר, אוי הריר".

גם את מסיבת יום ההולדת ה-70 לחבר הכנסת לשעבר, מיכה חריש, ציינו אצל יהודית. "אשתי הסוותה את האירוע בכך שזה רק מפגש משפחתי, אז התבקש שהוא יהיה אצל יהודית. בסוף מצאתי שם חברי ילדות ואנשים שליוו אותי לאורך כל הקריירה", הוא משחזר. "ההורים שלי ואימא של יהודית היו חברים עוד מרומניה, לשם הם הגיעו מהונגריה, כך שיהודית לא הייתה רק בעלת המקום, היא הייתה חברה".

עו"ד פרי גלרט ואשתו ורה הקפידו לקפוץ ליהודית פעם בשבוע. גם הם היו מכורים למגע האישי שהמקום שידר, ולמטבח הנוסטלגי מילדותם. "מאוד חיבבנו את יהודית", אומר גלרט במבטא הונגרי כבד. "מבחינה קולינרית גם היו דברים שמאוד אהבתי אצלה. למרות שאני רגיל למאוד מתוק - אני שותה קפה עם שלוש-ארבע כפיות סוכר - והיא לאחרונה הורידה כמות סוכר בעוגות, בהתאם למודה של הבריאות. אבל זאת רק אני אומר, ואני כנראה לא עד מהימן בענייני סוכר".

העיתונאית לשעבר ליאורה עייני: "אצל יהודית היה אפשר להתרפק על מלמול חרישי ברקע של כל מיני אנשים מבוגרים, שישבו שם ושהתענגו על כל מיני דובושים באווירה בודפשטאית נעימה, וגם לאכול מאכלים מבית אימא, כמו המנה שאתם הישראלים אף פעם לא תבינו: תרד מבושל ועליו ביצת עין".

סליחה?

"זה מאכל אדיר".

וילדים הונגרים קטנים אוכלים את זה?

"כן. זה מה שאכלו אצלנו בבית ב'יום חלבי'".

נשיא ומדליה

"כל ביקור אצלה זה פיסת הונגריה", מספר גם הכתב המדיני של "ידיעות אחרונות", שמעון שיפר. "לפני כמה חודשים חזרתי מהונגריה, שם נולדתי, ופרסמתי כתבה קשה על הביקור, על האנטישמיות שראיתי שם. אחר-כך עברתי ליד בית הקפה וראיתי את יהודית והתיישבנו לשיחה. היא אמרה לי בעצב, אבל עם חיוך קטן, 'ראיתי מה שכתבת. האמן לי שלי סיבות עמוקות יותר לשנוא את ההונגרים. אבל סלחתי להם'. רק אחר כך התברר לי הסיפור של משפחתה, ושלפני שנים ספורות היא הפכה לקונסולית הכבוד של הונגריה".

קשריה עם הונגריה הלכו והתחזקו עם השנים. "רק באוקטובר האחרון הייתה חגיגה הונגרית אצל השגריר, והיא קיבלה מדליה. כולם בשגרירות מאוד אהבו אותה", מספר גדעון פאר, עובד השגרירות וחובב עוגות דובוש. גם עליזה בן-נון, שגרירת ישראל בהונגריה, נזכרת בהתפעלות בכישוריה המיוחדים של יהודית לחבר בין אנשים. "כל ביקור רשמי של מישהו מהונגריה, תמיד עצרו אצלה", מוסיפה בן-נון. "בשנה שעברה היינו שם עם נשיא הונגריה, לאסלו שויום. תארי לעצמך נשיא מדינה בביקור רשמי לחוץ מאוד, ובכל זאת הוא לא ויתר על חצי שעה אצל יהודית. רק כדי לראות נווה מדבר הונגרי בלב ההוויה התל אביבית".

והוא אכל שם?

"בטח. הוציאו לו דובושים, ועוד עוגות ממיטב הקלאסיקה ההונגרית. אלה עוגות מאוד מסובכות, עמוסות בשכבות. זו לא איזו בלילה שבוחשים ושדוחפים לתנור".

לא רק ההונגרים נשבו בקסמי המקום. ראש העיר לשעבר, שלמה צ'יץ' להט ("יקה בלי תוספות"), עצר שם תמיד בשביל הבלינצ'ס, ומיכאל שטראוס, גם הוא מהתפוצה היקית, הפך לבן בית סתם בגלל האווירה. "גרתי בזמנו בגן העיר, ואני אדם שקם מוקדם, אז הייתי מגיע לשם ושותה לאט-לאט את הקפה של הבוקר, כך עד שהגיע הקרואסון, ואחריו גם העיתון".

כששטראוס היה ממשיך לענייני היום, הגיעה שעתן של הגרציות. "הדודות", מתקנת לפיד. "הבז'יז'ינות", מדייקת שורוק. עם ציפורניים משוחות למשעי, טבעות כבדות ותסרוקות מוגבהות שגרמו לפריזורה של מרים בן-פורת להיראות כמו תלולית שיער מתונה. הן פצחו את הבוקר בקפה ובשטרודל. פטפוטים נוגים בשפות זרות או במבטאים כבדים הופסקו רק כדי לחלק איזו צביטה עסיסית ללחייו של תינוק אקראי שבטעות נקלע למקום.

"הן הגיעו לשם כי אופי בית הקפה הזכיר להן את ארצות מוצאן, במרכז אירופה ובמזרחה", מסביר חריש. "אימא שלי נהגה ללכת ליהודית עם חברותיה לשיעור ההתעמלות", נזכרת המשוררת אסתר אטינגר, שאמה המנוחה דבורה הפטקה הייתה פולנייה גאה. "אבל היא הייתה מזמינה עוגת גבינה. אנחנו לא היינו אוכלים את המאכלים ההונגריים המסורתיים".

"הייתה תקופה שהקונדיטוריה הייתה מלאה לא רק הונגריות אלא גם בפולניות, שגם אצלן הפטפוט הוא תכונה מיוחדת שמתחזקת עם הגיל", מפרש עו"ד גלרט. "אבל בשנה האחרונה נפתחה קונדיטוריה נוספת בקומה למטה של גן העיר, והפולניות עברו לשם".

האם הקונדיטוריה של דודו אוטמזגין, שקלטה את הפולניות של יהודית, תצליח למשוך גם את שאר פליטי המקום? קשה לומר. גדעון פאר עוד לא החליט. "מדי פעם יצא שהלכתי לארומה, בגלל פגישות עבודה. אבל שם נכנסים-יוצאים, פיף-פף, טלפונים וצעקות. זה לא כמו אצל יהודית. אצלה הייתה אווירה כמו שהכרנו באירופה".