האופוזיציה זו אני

רוב מספידי העבודה עושים זאת בצער. אני חושב שזו יכולה להיות התחלה למשהו חדש וטוב בהרבה. בואו נבדוק: למה כל כך חשוב שהעבודה תמשיך להתקיים? כבר שנים שהיא לא ממלאת תפקיד מרכזי בחיים הציבוריים והפוליטיים. היא כל הזמן מתנדנדת מפה לשם, ללא כיוון או כוונה ברורים. כבר מזמן היא לא מאמינה בכוחה לכבוש את השלטון, וכל קיומה נועד להשגת שותפות בשלטון עם כמה שיותר תיקים. אלה שדחפו להצטרפות לממשלה שאלו את צירי הוועידה אם הם רוצים להיות סרח עודף של קדימה באופוזיציה. ומה היתה האלטרנטיבה? להיות סרח עודף בקואליציה. כלומר, מדובר במפלגה שהיא בכל מקרה סרח עודף, מפלגה שהפכה את עצמה למיותרת.

קיימת אפשרות שמהבלגן הנוכחי תתגבש מציאות פוליטית מסודרת יותר, כזו הקיימת במדינות הדמוקרטיות המתקדמות. במקום בליל של מפלגות, שלושה, לכל היותר ארבעה, גושים פוליטיים. חברי העבודה כמו אופיר פינס ושלי יחימוביץ מדברים על אמונתם ביכולת ההשתקמות של מפלגתם גם בקואליציה. אלה מלים יפות לנאומים. איני מאמין שהם ואחרים כמותם אכן מאמינים בכך.

בעוד שהקואליציה הנוכחית מורכבת ממספר גורמים שאינם נדבקים, דווקא האופוזיציה תהיה מגובשת אולי מאי פעם. עכשיו, בלי העבודה, קדימה יכולה לומר "האופוזיציה זו אני". כן, יש עוד כמה מפלגות קטנות בשוליים, אך לאלו אין משקל אופוזיציוני של ממש.

האופוזיציה זה קדימה - האופוזיציה הראשונה בתולדות המדינה שניצחה בבחירות, לעומת הקואליציה המורכבת ממפלגות שנוצחו! זו המציאות שצריכה להכתיב את מהלכיהם של אנשי העבודה אשר התנגדו לכניסה לקואליציה.

במקום לנסות לבנות את העבודה הגוססת, עדיף ללכת על בניית גוף פוליטי מגובש עם המפלגה שניצחה בבחירות. אולי זה יהיה צעד ראשון להתגבשות מעט גופים גדולים. דבר לא יכול כרגע להתאים יותר לביטוי שכולם משתמשים בו כל הזמן: טובת המדינה.

המנצח

מאז נבחר לראשות הממשלה במאי 99', הבחירות היחידות בהן ברק מנצח הן הבחירות במפלגתו.