באג 2004

הזכייה ביורו 2004 היא היסטוריה שהולכת ומתרחקת. יוון חזרה לממדים הטבעיים שלה

"יכולנו לקבל הגרלה קשה יותר" (דקל קינן); "יש לנו סיכוי לעלות מהבית הזה" (בן סהר); "כולי תקווה שההגרלה הזאת תביא אותנו למונדיאל אחרי 40 שנים במדבר" (אבי לוזון); "זה בית נוח, אנחנו נהיה גורם משמעותי בבית הזה" (משה סיני). כך קיבלו בזמנו מיטב בחורינו, מאמנינו ועסקנינו את הגרלת בית 2 של מוקדמות הגביע העולם 2010. באותו זמן נדמה היה כי החבר'ה האלו מפנטזים: הרי מי אנחנו בכלל לעומת השווייצרים שהשתתפו ב-8 מונדיאלים, ומי בכלל סופר אותנו ביוון, אלופת יורו 2004.

העניין הוא שבסופו של דבר ההצהרות האלו לא היו יותר מדי מנותקות מהמציאות. בטח אם בוחנים את היריבה העיקרית בבית, יוון, שהיא בטח לא הנבחרת שכבשה את אירופה לפני חמש שנים וחצי. ההיפך הוא הנכון: יורו 2004 מטיל צל כבד על יוון, וההשפעות שלו עליה מאז הן בעיקר שליליות.

אז איזה שינויים עברה הנבחרת היוונית, ולמה בכל זאת יש לישראלים כמה סיבות להיות אופטימיים לפני צמד המשחקים הקרוב מולה?

1. הסגל: כוכבים מזדקנים, ליגיונרים בינוניים

קודם כל צריך לבדוק מה נשאר מהסגל שזכה ביורו 2004. מבין 23 השחקנים שזומנו לאותו טורניר, רק שבעה זומנו לצמד המשחקים עם ישראל: חלקיאס, סייטרידיס, דלאס, קראגוניס, חריסטאס, קצוראניס והקפטן בסינאס. מלבד חלקיאס, השוער שצפוי לפתוח בהרכב בשבת אבל במשך השנים שימש כמחליפו של ניקופולידיס, כל יתר השישה היו שחקני הרכב ב-2004, נחשבים כבר שנים לכוכבים גדולים ביוון וצפויים לעלות בהרכב גם בשבת (מלבד קצוראניס המוצהב שישחק בגומלין). אבל יש הבדל אחד משמעותי שמשחק לטובת נבחרת ישראל: אז הגיל הממוצע של השישייה המדוברת היה 26, היום הוא כבר עומד על 31 פלוס.

לא שיתר "החדשים" של יוון אינם שחקני כדורגל, אבל ההתבגרות של הכוכבים היא אחת מהסיבות העיקריות שבגללן נכשלה יוון להעפיל למונדיאל 2006 ונבעטה בקלילות משלב הבתים של יורו 2008. תיאודורס זאגוראקיס, כיום נשיא פאוק סלוניקי ומי ששימש כקפטן הנבחרת ביורו 2004, אמר בנושא אחרי הטורניר הכושל בקיץ: "מה שעבד טוב ב-2004 כבר לא כל כך רלוונטי ב-2008. אף אחד מהשחקנים שהיה אז בשיאו לא נהפך למהיר יותר, חד יותר או אגרסיבי יותר".

בכל הקשור למצבת הליגיונרים, מצבם של היוונים אמביוולנטי: מצד אחד, זומנו לסגל 10 כאלו, מקבוצות מוכרות מהיבשת: פורטסמות' (שני נציגים), סלטיק, לברקוזן, ורדר ברמן, בנפיקה, אתלטיקו מדריד, בולוניה, גנואה ואנורתוזיס פמגוסטה. מצד שני, אף אחד מהליגיונרים לא נחשב לכוכב גדול בקבוצתו, אולי מלבד דלאס, הבלם בן ה-33 שמייצב את ההגנה של פמגוסטה הקפריסאית.

כך למשל שחקנה של פורטסמות', תאופניס גקאס, שייפתח בהרכב ברמת גן: בשתי העונות הקודמות הוא חורר רשתות בבונדסליגה (33 שערים במדי בוכום ולברקוזן), אבל השנה הוא לא רשם אפילו הופעה אחת בפורטסמות' בפרמיירליג. או חריסטאס, אולי הכוכב הגדול ביותר של הנבחרת, שרשם העונה שש הופעות בלבד בלברקוזן וכבש שער אחד.

2. השיטה: הגנה, הגנה, הגנה

אי אפשר לדבר על נבחרת יוון בלי להזכיר את שיטת המשחק שלה שהביאה לה את אותה זכייה מדוברת ב-2004: הגנה, הגנה והגנה. המאמן אוטו ריהאגל אימץ באותו טורניר את טקטיקת ה"ליברו" - בלם אחורי שמטאטא את החורים של שני הבלמים הקדמיים, וחופשי לעלות להתקפה במידת הצורך. זה עבד בטורניר ההוא טוב, עם 0 ספיגות משלב רבע הגמר והלאה - גם בזכות הרבה מזל בחלק הקדמי וניצול מושלם של מצבים נייחים.

ריהאגל דבק בשיטת שלושת הבלמים מאז, אבל במשחק הראשון ביורו 2008, מול שבדיה, הטקטיקה כשלה והמשחק נגמר בהפסד 2-0. אחרי המשחק, כלי התקשורת שמראש ביקשו מריהאגל לא לשחק גם הפעם דפנסיבי, לא התאפקו וביקרו אותו בצורה קשה. בתוכנית אירוח בערוץ הארצי +ETR Sport, עלו לשידור צופים שניהלו שיחות עם אחד מפרשני התחנה, תאודוריס אלכסופולוס. אחד מהם שאל "כמה שנים עוד נסבול את הכדורגל ההגנתי הזה? הכדורגל הוא קודם כל בידור!". אלכסופולוס לא התבלבל וענה לאוהד הזועם: "כל עוד המאמן המיושן הזה על הקווים שלנו, אל תצפה לבידור".

החיצים שהופנו אל המאמן לאחר מכן עשו את שלהם כבר בשני המשחקים שלאחר מכן, בהם עבר לשחק עם שני בלמים, אבל השחקנים לא הצליחו להסתגל אחרי כל כך הרבה שנים לשיטה החדשה, והפסידו גם לרוסיה וספרד.

מאז, שינה ריהאגל את דרכו, ואת רוב המשחקים הוא פותח עם 4-3-3, שיטה שבה ידבוק ככל הנראה גם בשבת. בחוד צפויה לפתוח השלישייה הקדמית הקבועה: חריסטאס בימין, סמארס בשמאל, גקאס במרכז. במהלך המשחק נוהגים השלושה להחליף מקומות, כאשר המערך עשוי להשתנות ל-4-3-2-1, עם חריסטאס מקדימה. העורף חשוף יותר, אבל לפחות האוהדים והפרשנים לא מתלוננים.

3. המאמן: קונצנזוס. לשעבר

אחרי הטורניר הגדול ההוא ב-2004, הצהיר סופוקליס פילאביוס, מי שהיה אז חבר במועצת המנהלים של התאחדות הכדורגל היוונית (כיום משמש כנשיא הארגון), כי "אוטו ריהאגל לא יפוטר בחיים. מבחינתנו יש לו חוזה לכל החיים והוא יכול להישאר כאן כמה זמן שהוא רוצה".

הציפיות מהנבחרת היו להעפיל בקלות למונדיאל 2006, אבל אף אחד במדינה לא לקח בחשבון את ההגרלה האכזרית, שסידרה ליוונים בית מוקדם עם אוקראינה, טורקיה ודנמרק. זה נגמר במקום רביעי, אבל במשחק האחרון 30 אלף אוהדים קראו בשמו של ריהאגל, שלאחר מכן אמר: "גם בעוד 10 שנים, חלק מהלב שלי יישאר יווני". למרות זאת, התחילו להיווצר הבקיעים הראשונים בקונצנזוס ריהאגל. כך למשל בעלי הטורים בעיתונות ביקרו את ההתעקשות של הגרמני לשתף בקביעות שחקנים שבקושי ראו דקות בקבוצותיהם.

לאחר מכן הגיעה פארסת יורו 2008. אחריו, אתר העיתון הכלכלי "אימריסיה" העלה סקר בקרב גולשיו: "האם ריהאגל צריך להתפטר?". 82% מהנשאלים ענו "כן".

אנטוניוס ניקופולידיס, ששימש כשוער הראשון של הנבחרת בין 1999 ל-2008, סיכם בקיץ בראיון לעיתון האתונאי "אתנוס" את תמונת המצב של הנבחרת היוונית: "2004 היתה יוצא מן הכלל שלא מעיד על הכלל. צריך יותר מדי מזל בחיים כדי לזכות פעמיים בלוטו. מה שקורה עכשיו הוא תהליך טבעי של חזרה לגודל הרגיל שלנו".

רוצה לקבל לתיבת המייל שלך את כל כתבות המגזין של גלובס? הירשם עכשיו לניוזלטר והתראות ספורט

יומן קורונה:
ניוזלטר יומי על כל מה שצריך לדעת
הרשמה
הרישום נכשל
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988