עו"ד דבורה חן: "משה קצב לא יודע לאיזו אודיסיאה הוא נכנס"

הבית > קרני אור צהובות-בוהקות של שעת צהריים מוקדמת חודרות מבעד לוויטרינות הגדולות באחת ממרפסות הפנטהאוז של אריה ודבורה חן בכפר-סבא. האור מרצד לו בין עלי הפרחים והצמחים שבעציצים הרבים שפזורים ברחבי הבית, מצייר קווים על הספות הבהירות בסלון, ומשחק עם השתקפותו במראת ברזל גדולה שממוקמת בפתח הדירה. הבית מטופח, מאובזר ומכובד, אך לא מנקר עיניים. נדמה שהוא משקף את אופיה של בעלת הבית, אישה מטופחת ומכובדת, אך גם כזו שעומדת עם שתי רגליים על הקרקע, ומדברת עם כולם בגובה העיניים.

"אני אשתדל שלא יפריעו לנו", אומרת בעלת הבית כשהיא מתמקמת על אחת הכורסאות בג'ינס ובטריקו אופנתיים, אך נדמה שהיא לא ממש מאמינה שזה אפשרי. לאחר שפרשה מתפקידה כמנהלת המחלקה הביטחונית בפרקליטות המדינה בחרה הפרקליטה הוותיקה לעסוק בניהול משברים של עברייני צווארון לבן, ולכן היא אף פעם לא יודעת מתי תידרש להתפנות באופן מיידי לטיפול בעניינו של לקוח כלשהו. בדיוק אז, כאילו כדי להוכיח זאת, מצלצל הנייד שלה ומשברון קטן מזדמן לפתחה. כמה דקות מאוחר יותר היא שוב שוקעת בספה. המשבר נפתר, באופן זמני לפחות, והיא מתפנית אלינו.

ביוגרפיה מקוצרת > "נולדתי בתל-אביב. כשהייתי בסוף כיתה ח' עברנו לגור ברמת-גן, ואני מגדירה את עצמי כרמת-גנית ולא תל-אביבית. הורי שרדו את השואה בזכות היותם אנשים צעירים שנמלטו לרוסיה. המשפחות שלהם נספו בשואה והם נשארו לבדם. הם הכירו ברוסיה. לאחר מלחמת העולם השנייה הם חזרו לעיר מגוריו של אבי בפולין, שהוא נצר למשפחה חרדית ומיוחסת, ולכן ידע עברית שהיא שפת קודש. אימי מלטבייה, ממשפחה ליברלית מריגה, שכבר בבית-הספר היסודי ידעה עברית. כשהיא עלתה ארצה היא דיברה עברית רהוטה.

"גדלתי בבית שבו הצניעות הייתה אידיאולוגיה. לא היה מחסור, אבל לא היינו עשירים גדולים. אבי ניהל עסקים בפולין. הוא היה סוחר מצליח יחסית, ולכן כשהוריי הגיעו לארץ מצבם הכלכלי היה קצת יותר טוב משל אחרים. הם קנו בית לא רחוק ממגדל חסן בק בגבול תל-אביב-יפו, ואבי השקיע את כספו בתעשייה. כיוון שהוא היה ציוני בכל רמ"ח איבריו, היה נדמה לו שכולם בארץ הקודש צדיקים. מהר מאוד הוא גילה שזה לא נכון. השותף שלו נישל אותו מנכסיו, ובעקבות זאת הוא נאלץ לעבוד כמנהל חשבונות שכיר כל שנותיו.

"אימי עבדה מרבית שנותיה בשירות הביטחון הכללי וסיימה שם בדרגה די בכירה. היא כנראה מתהפכת בקברה כשהיא שומעת אותי אומרת את זה, כי המילה שב"כ מעולם לא יצאה מפיה, גם כשהייתי מנהלת המחלקה לעניינים ביטחוניים. היא גם הייתה אישה פמיניסטית ופעילה מבחינה ציבורית. היא הייתה מודל לאישה רבת פעלים. דווקא בתור עקרת בית היא לא ממש הצטיינה. אך הייתי ילדת מפתח מאושרת ולא הרגשתי שום תסכול בעניין הזה. להיפך, זה גרם לי להיות מאוד אחראית.

"מאז שאני זוכרת את עצמי היה חשוב לי לעשות דברים במישור של מעורבות, דברים שיש להם השפעה על אחרים. מכיתה ג'-ד' כבר הייתי בוועד כיתה, תמיד הייתי במרכז העניינים, ומהילדים ה'מקובלים'. בתיכון למדתי במגמה ריאלית, כי היה נראה לי שזה מאוד כיף, אבל כבר אז בתיכון החלטתי והיה ברור לי שאני הולכת ללמוד משפטים. הרגשתי שזה מתאים לאישיות שלי. ידעתי בדיוק מה אני רוצה, בלי שיהיה לי מודל לחיקוי או מורה דרך".

הפרקליטות > "התמחיתי שנה אצל השופט דב לוין בבית המשפט המחוזי בתל-אביב ובשנה השנייה אצל עו"ד אמנון עברון. בשנה השנייה של ההתמחות הריתי, ובסיומה ילדתי את בתי הבכורה. רציתי להמשיך לעבוד במשרד שעוסק בתחום העסקי, אך רוב המשרדים המסחריים-עסקיים הגדולים הנהיגו אז יום עבודה מפוצל. עם תינוקת קטנה זה היה בלתי אפשרי. עבדתי פרק זמן קצר במשרד עורכי-דין קטן, וראיתי שאני לא נהנית שם. זה לא היה בשבילי. הקו שהנחה אותי משחר ילדותי היה לעסוק בדברים שיש להם משמעות, בוודאי בעבודה.

"ואז ראיתי מודעה בעיתון - זה היה מכרז לתפקיד עורך-דין בפרקליטות. עניתי למודעה והתקבלתי. הייתי מהבודדים שהתקבלו במכרז חיצוני באותה תקופה. רוב המצטרפים אז היו משורות הפרקליטות וכאלה שהכירו אנשים שם. וכך, הגעתי במקרה למקום הנכון. כל 28 שנות עבודתי בפרקליטות היו מרתקות ומעניינות, ומבחינה זו אני רואה את עצמי כמאוד בת מזל".

ליטיגציה > "אני חושבת שאני ליטיגטורית מבטן ומלידה. גם כשהייתי פרקליטה מאוד בכירה בפרקליטות הפלילית וגם כמנהלת המחלקה הביטחונית בפרקליטות המדינה, הופעתי בבית המשפט ברמה יום-יומית. לא הייתי חייבת, איש לא כפה זאת עלי, אבל זה היה מובן מאליו בעיניי. במלוא הענווה, אני חושבת שאין היום הרבה פרקליטים בגילי שיש להם רקורד של כל-כך הרבה ימי הופעות בבית משפט כמו שלי. להופיע בבית משפט ולטעון קייס זה דבר שהוא חלק ממני, חלק מהאישיות שלי.

"היום כששואלים אותי למה אני ממעטת להופיע בבית-משפט, אני עונה שהופעתי בתיקים הכי גדולים והכי מרתקים שהיו במדינה. אחרי התיקים המרתקים האלה אני לא רואה תיק שיכול לאתגר אותי באותה מידה. חוץ מזה זה כבר לא כאש בוערת בעצמותיי לרוץ כל יום לבית משפט, ואני מעדיפה להקדיש חלק גדול מהזמן שלי לניהול משברים. החלפתי את הליטיגציה, שסיפקה לי את מלחמת המוחות, הדינמיות והאקשן, לאקשן של ניהול משברים וייעוץ לאנשים במצבים קריטיים. זה מה שמספק לי אתגרים עכשיו".

חציית קווים > "היו כאלה שראו בפרישה שלי מהפרקליטות לסנגוריה חציית קווים. אך עבורי המעבר להיות סנגורית לא היה בעייתי. אני לא נתקלת בדילמות מוסריות או בקשיים. יכול להיות שזה נובע מהסיבה שאני מטפלת רק בתיקים שאני מרגישה נוח לטפל בהם, הן מבחינת האישיו והן מבחינת הבן-אדם שאני אמורה לעבוד איתו, והן מבחינת ההיבט הכלכלי של התיק. יכול לבוא אלי אדם מאוד מכובד ונחשב, אבל אם ייראה לי שהחיבור בינינו לא יעשה לי נעים ושאין כימיה טובה, לא אייצג אותו. זה כבר קרה לי. מבחינת סוג העבירה אני לא רוצה לגלגל עיניים צדקניות. אין לי גבול של עבירות מסוג מסוים שאני אומרת מראש זו עבירה שלא אייצג בה. כל מקרה אני בוחנת לגופו".

רוזנשטיין > "זאב רוזנשטיין יחיד ומיוחד בנוף של הלקוחות שלי (חן עמדה בראש צוות ההגנה שטיפל בהסגרתו לארה"ב, שכלל את פרופ' אריאל בנדור ועו"ד שלמה נסים, א' ל'-ו'). עם זאת צריך לזכור, ושלא ישתמע שאני מתנצלת, שייצגתי אותו רק בעניין הסגרתו לארה"ב, שראיתי בעניין הזה סוגיה חוקתית מהמעלה הראשונה. פסק-הדין שניתן בבית המשפט העליון, שאני חלוקה עליו, הוא אחד מפסקי-הדין המנחים בסוגיית ההסגרה. מבחינת יחסי עו"ד-לקוח, רוזנשטיין התנהג אלי, ועד היום הוא מתנהג כך, בג'נטלמניות יוצאת מגדר הרגיל. בדרך מכובדת ונעימה, ולא הייתה לי שום בעיה לייצג אותו".

תיק קצב > "אין לי מושג איך העניין הזה ייגמר. אם היו מבקשים ממני להשתתף בהימור איך הדבר הזה יסתיים, איני יודעת על מה הייתי מהמרת".

* בעבר התבטאת בחריפות על התנהלות הפרקליטות בתיק קצב ואמרת שבפרקליטות "לא הלכו לפי איזשהו קו או ראייה שיטתית" וש"הזגזוג בתיק בעייתי מבחינת אמון הציבור".

"היום, לאחר שהוגש כתב אישום, צריך להיזהר יותר בהתבטאויות לגבי התיק. העובדה שזה לא תיק של שחור ולבן גרמה לכך שישבו על המדוכה כל-כך הרבה זמן, ושכתב האישום יוגש רק עכשיו, ולא מיד לאחר ביטול עסקת הטיעון. מהכיוון של קצב, אני לא בטוחה שהוא יודע מה טיבה של האודיסיאה שהוא נכנס אליה עכשיו. הייתה לו הזדמנות לקחת עסקת טיעון, לשלם מחיר, שאני לא מקילה בו ראש, אבל להיות באיזושהי ודאות".

סדר יום אופייני > "אין לי סדר יום אופייני. מאז שפרשתי, לפני 4 שנים, זה הדבר שגורם לי את התחושה הכי טובה. 28 שנה התייצבתי כמעט כל יום לעבודה, והיה נראה לי שזאת הדרך היחידה שאפשר להעביר בה את החיים. והנה היום, אני במצב שסדר היום שלי הרבה יותר נזיל וגמיש, ואני מאושרת שזה כך. נכון שיש מחויבויות. אם יש לקוח שיש לו קרייסס אז אעשה כל מאמץ כדי לתת לו מענה מיידי, גם אם זה בשעת בוקר מוקדמת או בשעת לילה מאוחרת. אבל עדיין יש לי תחושה שאני שולטת על לוח הזמנים שלי. זה תענוג.

"אני יכולה להתחיל את היום ביציאה מהבית ב-6:00 בבוקר לבית המשפט העליון, אבל למחרת אני יכולה להתחיל את היום ב-8:00 בבוקר, לקרוא עיתונים ולהתפנק על כוס קפה. אני יכולה לעבוד מהבית כל היום, להגיע למשרד לפגישות או לקיים פגישות בבתי קפה ובמסעדות. זה משהו שלא היה לי 28 שנים. הלו"ז שלי גמיש ובשליטתי, ואני נהנית מכל רגע".

ספורט > "אני אדם אכול רגשי אשמה בנושא הספורט. לפי החזון, עם פרישתי, הייתי אמורה להיות לפחות 3 פעמים בשבוע במכון כושר. זה לא קרה, ולא בגלל שאני לא יכולה לפנות לזה זמן. כנראה אני לא טיפוס שמכור לכושר".

קריאה > "אני קוראת הרבה פחות ממה שהייתי רוצה. הסיבה לכך היא שכשאני קוראת ספר והוא מוצא חן בעיניי, אני לא עוזבת אותו עד שאני מסיימת אותו. זה נמשך לפעמים עד לשעות 4-5 לפנות בוקר, ולמחרת אני גמורה. לכן, אני משתדלת להשאיר את הקריאה לחופשות".

קולנוע ותיאטרון > "גם בעלי וגם אני חובבי קולנוע, אבל יש בינינו ויכוח מתמיד איזה סרטים לראות. הוא, כמו רוב הבנים, אוהב סרטי אקשן, ואני אוהבת סרטי דרמה שבוכים בהם. איכשהו אנחנו תמיד מתפשרים. אנחנו רואים גם די הרבה הצגות. יש לנו מנויים לשני תיאטראות וזה אחד הבילויים שלנו".

טלוויזיה > "אני רואה מעט מאוד טלוויזיה, בעיקר חדשות ואקטואליה. לפעמים אני נדלקת על סדרה ועוקבת אחריה ב-VOD בזמני החופשי. לאחרונה אני רואה את הסדרה 'הבורר', ולפניה ראיתי את 'לאהוב את אנה'. כנראה, זה בגלל משה איבגי שמשחק בשתיהן ולטעמי הוא אחד השחקנים הטובים ביותר בארץ".

אלמלא הייתי עו"ד > "הייתי עוסקת בפסיכולוגיה ובמדעי ההתנהגות. אני אוהבת לעבוד עם אנשים ולהיות באינטראקציה עם אנשים. בפסיכולוגיה יש לך מגע עם אנשים תוך כדי מעקב לגבי מה מניע אותם, מה גורם להם לעשות א' ולא ב'. זה דבר שהוא מאוד מעניין אותי. גם במקצוע שלי היום יש צורך לצפות בהתנהגות של אנשים וכיצד הם יגיבו בסיטואציה כזו או אחרת".

לא יודעים עליי > "אני חושבת שיש לי דימוי של אדם מאוד רציני וקשוח, ובמציאות אני מאוד חברותית ואוהבת להתחבר לאנשים שנונים עם חוש הומור משובח".

בעוד 10 שנים: הסרט > "אני מקווה שאעשה פחות או יותר מה שאני עושה היום, אבל שתהיה לי גם אפשרות להגשים חלק מהחלומות שלי. אחד מהם זה לעשות סרטים על תיקים מעניינים שהופעתי בהם. המציאות תמיד עולה על כל דמיון, וסרט על חלק מהדברים שהייתי מעורבת בהם יכול להיות ממש מעניין. ארצה גם ליזום ולהשתתף בתוכנית טלוויזיה משפטית-אקטואלית מאוד מושקעת. אם תוכניות הריאליטי השתלטו על המדיה, אז אין ריאליטי יותר מעניין מתיקים פליליים. בחלק גדול מהתיקים שהופעתי בהם אי אפשר היה להכניס סיכה לאולם, כי זאת הייתה ההצגה הטובה ביותר בעיר. אם אפשר היה למכור כרטיסים לדיונים פליליים, הם היו נחטפים. תוכנית טלוויזיה מושקעת בתחום הזה בטוח תצליח".

רזומה > * אישי: עו"ד דבורה חן (58), נולדה בתל-אביב, גדלה ברמת-גן ומתגוררת בכפר-סבא. נשואה לאריה, רו"ח וכלכלן, אם לשתי בנות וסבתא לשני נכדים.

* קריירה: כיהנה כפרקליטה בכירה בפרקליטות מחוז תל-אביב וכממונה על התיקים הביטחוניים בפרקליטות המדינה. ניהלה תיקים רבים בעלי פרופיל תקשורתי גבוה, בהם משפטי רוצחיו של נהג המונית דרק רוט, "האופנובנק", נחום מנבר, והתובעת שניהלה את משפטו של מרואן ברגותי.

* הווה: לפני כ-4 שנים פרשה מהפרקליטות, פתחה משרד בוטיק עצמאי, ומשמשת כסנגורית בעיקר לאנשי צווארון לבן. ייצגה את זאב רוזנשטיין בהליכי ההסגרה לארה"ב, את מו"ל "מעריב", עופר נמרודי, בתיק שנסגר מחוסר אשמה.