ממשל תאגידי נוסח הפועלים

1. המחלוקת בין דני דנקנר לצבי זיו שהתפרצה בשבועות האחרונים בעניין מהלכי ההתייעלות בסניפי בנק הפועלים היתה הקש האחרון שמוטט סופית את היחסים. המתח בין השניים היה ברור וידוע, כפי שהיה ברור וידוע שדנקנר ייעד משכבר את ציון קינן לתפקיד מנכ"ל. גם דנקנר חייב היה להמתין עד להתבססותו והתחזקותו, כיו"ר, כבנקאי וגם כאיש החזק בבנק מול המערכת המקורבת לבעלת הבית שרי אריסון. גם קינן היה חייב להמתין בסבלנות לתורו עד שיתבשל במיץ האשראי והעסקים, וכדי שלמפקח על הבנקים, רוני חזקיהו, לא תהיה עילה עניינית למנוע את מינויו.

העימות הנוכחי: זיו חשב, וכך הציג את הדברים בפני הדירקטוריון, כי את המהפכה הקמעונאית שלו, הכוללת התייעלות ושינויים בסניפים, יש לבצע במהירות, בחדות וביעילות ניהולית. אחרת, אמר, תהיה לבנק בעיה קשה מאוד. יש לבצע את המהלך בזמן, אמר, גם אם יהיה עימות עם ועד העובדים. לזה דנקנר לא היה מוכן להגיע. לדירקטוריון אמר שאם יהיה עימות עם העובדים, הבעיה של הבנק תהיה עוד יותר גדולה. השיא היה לפני זמן מה, כאשר יו"ר הוועד צ'רלי אמזלג הזמין את עופר עיני, יו"ר ההסתדרות והיום האיש החזק בכלכלת ישראל, לישיבת הוועד. לא נאמרה שם מילה על הבנק או על אפשרות ההשבתה, אבל די היה בצללית של עיני כדי לאיים על דנקנר, על אריסון וחיל נציגותיה.

פיטורים לא הולמים את תפיסת עולמה של אריסון, אבל בעיקר, היא לא מוכנה לחזור לטראומה של הפרשה ההיא, כשהמנכ"ל לשעבר אלי יונס החליט על פיטורי עובדים, ושמה כיורשת האמידה המתעמרת בעובדים הפך לסיסמת בחירות רעשנית ומכפישה של יו"ר ההסתדרות הקודם, עמיר פרץ. זיו לא התכופף. אז זיו הולך.

הדילמה אמיתית: מהו ממשל תאגידי נוסח בנק הפועלים? אם האידיאולוגיה של בעלת השליטה היא נגד פיטורים ו/או עימות עם עובדים, אבל המנכ"ל בא ואומר שיש לבנק בעיה קשה של עודף עובדים וחוסר ייעול בסניפים, איך צריכה לנהוג מועצת המנהלים? האם היא מתיישרת להוראות היו"ר הבוחר להתיישר עם בעלת השליטה שמינתה אותו? האם קיימה מועצת המנהלים דיון אמיתי? עם למידה, עם מידע אובייקטיבי? האם היה הדירקטוריון שותף להכרעות לטובת הבנק כיישות עצמאית?

2. "בוא לגדול איתנו בנק הפועלים", זו הסיסמא הוותיקה של הבנק שפעם היה הגדול במדינה ובשנים האחרונות מתמודד עם בעיות ניהוליות מורכבות. לא רק החלטות כספיות מעוררות מחלוקת, הפרשות והפסדים, אלא גם החלטות הקשורות לאיוש הניהול הבכיר. אלי יונס הודח אחרי פחות משנה, כי התעקש לפתור את בעיית עודף העובדים בבנק, שלמה נחמה הודח במיידית, בשיחה אישית עם אריסון, בלי שהדירקטוריון הבין או ידע, או קיים דיון על מה ולמה.

ביום רביעי שעבר ב-9:00 בבוקר קיים זיו ישיבת הנהלה מן המניין, לא אמר דבר, לא ראו עליו דבר. בשעה 15:00 התכנס הדירקטוריון והתבשר על סיום תפקיד המנכ"ל. דנקנר דיבר, זיו דיבר. כמעט נפלו זה על כתפי זה בדמעות פרידה. דומה לחילופי המחמאות שנשמעו ביום חמישי במסיבת העיתונאים.

שאלה: האם שוב הדירקטוריון לא ממש שותף לקבלת החלטות בעניין כל כך חשוב של עזיבת מנכ"ל? של מינוי מנכ"ל חדש?

3. זיו ביום חמישי: "אני לא שמח לעזוב, אבל קיבלתי החלטה נכונה. היו ויכוחים עקרוניים, בחרתי לעזוב בנקודת זמן שלאחר המשבר, שלא ייגרם נזק לבנק. עיכבתי את עזיבתי עד לנקודה שלא ייגרם נזק".

עזבת בגלל ההפסדים?

"אם הייתי חושב שאני צריך לעזוב בגלל ההפסדים הייתי עוזב אז".

4. בנק הפועלים בתקופה בעייתית. חיבור כואב בין מצב פיננסי עולמי קשה, שינויים בבנקאות בישראל ובעלות פרטית בעייתית של גורם אחד ויחיד - שרי אריסון, שפועלת לעיתים באופן שלא כולם מצפים לו. המפקח על הבנקים חזר והדגיש בפני אריסון את הבעייתיות בניהול הבנק. עם זאת, יש לציין, כי בעיני המפקח, צבי זיו הוא דווקא גורם מייצב בבנק. הבעיה שלו היא יותר חוסר הנוכחות שמפגין הדירקטוריון.