מי מפחד מפשיטות רגל? האם אמריקה הפכה לרוסיה?

במאמר שפרסם בגיליון חודש מאי של Atlantic Monthly, פרופסור ג'ונסון משווה את השפעתה של האוליגרכיה הפיננסית על הממשל בארה"ב לאוליגרכיות במדינות מתעוררות. האם יש היגיון בהשוואות כאלה? התשובה חיובית, אך רק עד לנקודה מסוימת.

לטענת פרופסור ג'ונסון, "בעומק ובפתאומיות שלו, המשבר הכלכלי והפיננסי האמריקני מזכיר באופן מעורר חלחלה את הרגעים שראינו בתקופה המודרנית בשווקים המתעוררים". הדמיון ברור: כניסה מסיבית של הון זר; צמיחת אשראי פראית; מינוף מופרז; בועות במחירי נכסים, בייחוד נדל"ן; ולבסוף, קריסת מחירי נכסים ואסונות פיננסיים.

דמיון מטריד

"אבל", מוסיף ג'ונסון, "יש קו דמיון עמוק ומטריד יותר: האינטרסים של האליטה העסקית - אנשי הכספים במקרה האמריקני - מילאו תפקיד מרכזי ביצירת המשבר, על-ידי הימורים הולכים וגדלים, בגיבוי המובלע של הממשל, עד לקריסה הבלתי נמנעת".

כעת, טוען פרופסור ג'ונסון, המשקל הפוליטי הזה מונע את פתרון המשבר. "הבנקים אינם רוצים להכיר במלוא ההיקף של הפסדיהם, כי הדבר יחשוף אותם כחדלי פירעון. ההתנהגות הזו שוחקת: בנקים לא בריאים אינם מלווים (צוברים הון כדי להגדיל את יתרותיהם), או שהם לוקחים הימורים נואשים על הלוואות בסיכון גבוה והשקעות שיכולות להניב רווח גדול, אך כנראה לא יניבו כלום. בכל מקרה, הכלכלה סובלת עוד יותר, ובגללה נכסי הבנקים נשחקים עוד יותר, מה שיוצר מעגל קסמים הרסני מאוד".

האם ניתוח כזה הגיוני? זו השאלה שעמדה בפני בשלושת החודשים של שהותי האחרונה בניו יורק והביקורים בוושינגטון די.סי, כיום בירת המימון העולמי. זו הסיבה לכך שהניתוח של פרופסור ג'ונסון כה חשוב.

יצירתיות גבוהה

אנחנו עדים לעלייה מסיבית בחשיבותו של המגזר הפיננסי. ב-2002 המגזר הזה הניב נתון מדהים של 41% מסך הרווחים של החברות האמריקניות. ב-2008, החוב הפרטי בארה"ב הגיע ל-295% מהתמ"ג, שיא חדש, מ-112% מהתמ"ג ב-1976. החוב של המגזר הפיננסי הגיע ל-121% מהתמ"ג ב-2008. השכר הממוצע במגזר הזה עלה מקרוב לממוצע הכללי במשק בשנים 1948-1982 ל-181% מהממוצע הכללי ב-2007.

במחקר מהתקופה האחרונה, תומאס פיליפון מביה"ס לעסקים סטרן ב-NYU ואריאל רשף מאוניברסיטת וירג'יניה הגיעו למסקנה שהמגזר הפיננסי התאפיין בשכר גבוה והיה עתיר מיומנויות בשנים 1909-1933. לאחר מכן הוא שקע עד לשנת 1980, וממנה ואילך חזר להיות מגזר של שכר גבוה ומיומנויות גבוהות.

החוקרים הגיעו למסקנה שהסיבה העיקרית לכך שהמגזר חזר לרמות הגבוהות של שכר ומיומנות היתה הדה-רגולציה, ש"משחררת יצירתיות וחדשנות ומגבירה את הביקוש לעובדים מיומנים".

הדה-רגולציה גם מעודדת צמיחת אשראי, חומר הגלם שהמגזר הפיננסי מפיק ועליו הוא משגשג. ההסבה של האשראי להכנסה היא הסיבה לכך שהרווחיות במערכת הפיננסית יכולה להיות אשליה. באותה מידה התרחבות המגזר הפיננסי בארה"ב מתהפכת: הגידול באשראי ובמינוף מסתיר רווחיות נמוכה ואף אפסית של פעילות רבה, שתיעלם יחד עם חלק מהמינוף. תור הזהב של וול סטריט חלף: חזרת הרגולציה (פיקוח) היא בו-זמנית הסיבה והתוצאה של המפנה הזה.

סותמים פרצות

אך הטענה של פרופסור ג'ונסון חזקה יותר. לדבריו, הסירוב של מוסדות רבי-עוצמה להודות בהפסדים - בתמיכת הממשל שמשועבד ל"חלפני הכספים" - עלול להפוך את פתרון המשבר לבלתי אפשרי. בנוסף לכך, מאחר שארה"ב נהנית מן הפריבילגיה של יכולת ללוות כספים במטבע שלה, קל לה הרבה יותר מאשר לכלכלה מתעוררת לסתום פרצות בשטרי כסף, מה שיהפוך את המשבר למחלה כלכלית ממושכת.

לכן ראינו סדרה של אלתורים או "עסקאות" שהמטרה שלהן היא להציל כמה שיותר מן המערכת הפיננסית בדרך הנדיבה ביותר שקובעי המדיניות יכולים לאמץ לנוכח מחאת הציבור.

אני מסכים עם הביקורת של המדיניות שננקטה עד כה. בדיון בפורום הכלכלנים ב"פייננשל טיימס" שעסק בתוכנית השותפות הציבורית-פרטית של שר האוצר טימותי גייתנר, המבקרים צודקים: אם היא תעבוד, זה יהיה מפני שהיא דרך נטולת שקיפות להעברה של כספי משלם מסים אל הבנקים.

אך התוכנית הזאת אינה צפויה למלא את הבור של ההון, שהשווקים מתעלמים ממנו לפי שעה. אני גם לא משוכנע ש"מבחני העמידות" של הבנקים יובילו לפעולה שתמלא את בור ההון.

ליקוי, לא שחיתות

האם החולשות הללו הופכות את ארה"ב לרוסיה? לא. במדינות מתעוררות רבות, השחיתות היא שערורייתית וגלויה. בארה"ב, ההשפעה באה הן ממערכת של אמונה בשיטה כלכלית מסוימת, והן משידול (לובינג, שלא היה חסר במשבר הנוכחי). מה שהיה טוב לוול סטריט נחשב טוב לעולם.

התוצאה היתה מדיניות דו-מפלגתית של דה-רגולציה לקויה בארה"ב, ומעצם השפעתה של אמריקה, אותו ליקוי התפשט גם בעולם.

זאת ועוד: האמונה שוול סטריט צריך להשתמר בערך כפי שהוא היום היא בעיקר תוצאה של פחד. ההשקפה שמוסדות פיננסיים גדולים ומורכבים מכדי ליפול עלולה להיות מוטעית. אך קל להבין למה קובעי מדיניות נבונים מתחמקים מבדיקה של ההשקפה הזאת.

ובו זמנית, הפוליטיקאים חוששים מתגובת זעם ציבורית נגד הזרמה גדולה של כספי ציבור. לכן, כמו ביפן, ארה"ב לכודה בין החששות של האליטה מפשיטת רגל לתיעוב של הציבור מן החילוצים. זו תופעה מורכבת יותר מן "ההפיכה השקטה" שמתאר פרופסור ג'ונסון.

אך רה-ארגון אכן נחוץ. לא מפני שהחזרת הכלכלה לצמיחה המתודלקת בחובות של השנים האחרונות היא מעשית או רצויה. צריך יהיה להשיג שני דברים: ראשית, מוסדות הליבה הפיננסיים צריכים להיות גופים חיים בצורה אמינה. שנית, אסור שמוסד פרטי למטרת רווח ייחשב לגדול מכדי ליפול.

תפיסה כזו אינה קפיטליזם אלא סוציאליזם. זו אחת נקודות שעליה מסכימים הימין והשמאל. והם צודקים. פשיטות רגל - עם הפסדים לנושים ללא ביטחונות - חייבת להיות חלק מכל פתרון בר-קיימא. ללא השינוי הזה, הפתרון של המשבר הנוכחי עלול להיות רק המבשר של המשבר הבא.