בלקברי בלב ים

לפני מספר חודשים, בתגובה למשבר העולמי, החלטנו בחוג משפחתנו המצומצם לתרום אם תרומתנו הצנועה לטיפול בכלכלה הבינלאומית הקורסת, ולצאת לטיול משפחתי בתאילנד. לאות הזדהות עם מאבקנו הכלכלי, הצטרפו אלינו לטיול הזה עוד שלוש משפחות, היישר מארה"ב.

וכך קרה שארבע משפחות, שמונה מבוגרים, המגדירים עצמם כאנשים אחראיים, סבתא נעמי אחת, בעלת רוח צעירה ושובבה, ועוד 12 ילדים מלאי שמחת חיים, מוצאים את עצמם שועטים בטוק-טוקים ברחובות בנגקוק, מסיירים על-גבי פילים בצפון תאילנד ומתפנקים במסאז'ים באיים הקסומים שבדרום המדינה.

בבוקר בהיר אחד, יוצאת כל החבורה הנכבדת הזו לשייט בין האיים, במטרה לשחות במי הים הצלולים, לשוט בסירות קאנו ולבקר באחד האיים הקטנים באמצע שום מקום.

יונת דואר תוכל לעזור

ומכיוון שהוגדר מראש שזהו "יום רטוב", כלומר - נשוט, נחתור, נשחה, נשפריץ מים - הרי שכולנו נוטשים מאחורינו את סמלי המודרניזציה המאוסים, ובראשם הטלפונים הסלולריים, המפריעים לנו בחוויית השאנטי. כולנו, חוץ מאחד, שמטעמי צניעות לא נסגיר את זהותו. והאחד הזה עוטף את מכשיר הבלקברי שלו בניילונים, מסווה אותו בפיסת בד אטומה, ומסתיר אותו בפאוץ' סודי, שאיש אינו יודע על קיומו.

כמנהג המזרח, מתמקחים המבוגרים האחראיים שלנו עם בעלי הסירות המקומיים ומצליחים למצוא עסקה מצוינת: סירת עץ רעועה, בעלת מנוע של ונטילטור המחובר לשרשרת חלודה, המניעה פרופלור ישן, שבטח נגנב מאיזה פייפר שהתרסק פה פעם. ועל כלי השיט המפואר הזה, עולים להם בחדווה שמונה מבוגרים אחראיים, סבתא נעמי אחת שובבה ו-12 ילדים, שיודעים שיש להם על מי לסמוך.

וכמו בסיפורים, לקראת ערב, בלב ים, נקרעת השרשרת והסירה נתקעת לה עם כל החבורה העליזה הזו עליה, בתוספת שני התאילנדים המפעילים. סקירה מהירה מגלה לכולנו שאין לנו אמצעי חילוץ, שלא לדבר על זיקוקים, מכשיר קשר, או טלפון סלולרי כלשהו. יום רטוב, לא אמרנו?

התאילנדים החביבים מגלים תושייה, מגלגלים סיגריות ומזמזמים שירי עם מקומיים. אנחנו מנחמים את עצמנו בהערכות שתוך 48 שעות כנראה ישימו לב בכפר הדייגים לכך ששניים מאנשיהם חסרים, ויש סיכוי סביר שישלחו יונת דואר עם הודעה לעיר הסמוכה. סבתא נעמי, מלאת שמחת חיים וחיוכים, מחלקת לילדים מסטיקים ומארגנת אותם לשירה בציבור. הרוח מתגברת, השמיים מתקדרים, ובמהרה מתחיל לרדת גשם שוטף, שהופך את ההרפתקה למושלמת.

ואז, בתושייה מפתיעה שולף אחד מאיתנו (לא נזכיר את שמו) את הבלקברי שלו ממעמקי מחבואו. לתדהמת שמונה מבוגרים אחראיים וסבתא נעמי אחת, הבלקברי הטוב מסמן קליטה מעולה, יותר טובה ממרכז מנהטן. כלאחר כבוד מוגש המכשיר לדייג התאילנדי, שמחייג מספר כלשהו וממלמל לתוכו מספר משפטים קטועים ובתוך כחצי שעה מגיעה סירת חילוץ. היא אמנם נתקעת בשפל, אבל זה כבר יישמע לקורא הממוצע - ובצדק - כמו סיפור דמיוני מדי.

שמונה מבוגרים אחראיים, סבתא נעמי אחת ו-12 ילדים, שבים בלילה למלון עמוסי חוויות. מכשיר אחד קטן וצנוע, מדובר בפי כל. הפלא הטכנולוגי המקולל הזה, שמחזיק אותנו בקשר רציף ומעיק עם העולם הגשמי, הופך לגיבור היום. אח, כמה אנחנו אוהבים טכנולוגיה! אפילו בתאילנד הרחוקה.