מחזהו החדש (בארץ. בארצות הים הוא כבר הוצג) "קולות בלילה" של יהושע סובול עוסק ביחסי אב ובן, ולמעשה בחקר תפקיד האב, במקומו התובעני והטובעני ביותר, בתפקיד האב כאב לבן. דרישות התפקיד המיוחד והייחודי הזה הן כל כך גדולות ועצומות, כל כך קמאיות ומיתיות, שכמעט ואי אפשר להצליח בו, שכמעט אין דרך אלא להיכשל בו.
וכי מה אנחנו רוצים מאבותינו, בשמיים ובארץ? שיזונו אותנו, שיגנו עלינו, שישכילו אותנו, שילמדו אותנו, שבכל מצב ייתנו לנו את העצה הטובה והנכונה, שיצילונו מכל צרה ומצוקה, שיחבשו את פצעינו, שיחזיקו את ידנו, שינחמו את נפשנו, שיחזקו את נפשנו, שיעזבו אותנו לנפשנו, שישחקו איתנו כדורגל ושש-בש, שתמיד יהיו לצידנו, שיהיו חזקים מכל אויבינו, שישחררו אותנו להיות בני אדם חופשיים, שלא יעזבו אותנו לעולם, שלא יבלבלו לנו את המוח, שיתנו לנו כוח, שיתנו לנו כסף, שלא יתבעו מאיתנו שום דבר, שלא יצפו מאיתנו לשום דבר, שיבואו תמיד לעזרנו, וזוהי רק רשימה חלקית, חלקית אבל נצחית.
אי אפשר לעמוד בדרישות הללו. בטח לא במציאות. רק ביצירות פיקטיביות זה אפשרי וגם זה באופן מוגבל. אפשר להיות אבא נפלא בסרט בן שעתיים. אפשר להיות אבא עצום בהצגה של שעתיים וחצי בשלוש מערכות. אפשר להיות אבא גדול בספר של שלוש מאות ואפילו ארבע מאות עמודים. ובוודאי שאפשר להיות אבא מדהים בשיר של שש עשרה או שישים וארבע שורות.
גורנשטיין ולאופולד
אבל במציאות, במציאות תפקיד האב, בייחוד זה של אב לבן, הוא כמעט בלתי אפשרי. אין כמעט גבר ממשי אחד בעולם כולו (אני מסתייג, כי יכול להיות שבטעות בנורבגיה או בזימבאבווה בכל זאת יש אחד) שיכול לעמוד בדרישות המוחלטות והסותרות הללו, שכל היצירות הפיקטיביות על האבות המופלאים רק מגבירות אותן ומרסקות שוב ושוב את האבות כולם אל מול עיני בניהם המשתאים, שעוד מעט קט ויפלו בפח הזה בעצמם, עם הולדת בנם שלהם.
האב במחזה של סובול מואס בתפקידו, רוצה להתפטר, לברוח, לעזוב את הבית, להיעלם ולהיאלם לנצח. אבל הבן לא נותן לו. הוא רודף אחריו, תופס אותו, מכריח אותו לחיות, כופה עליו להיות. בחצי הראשון של ההצגה המרדף מתרחש בלילה בפרדס. בחצי השני של ההצגה, ושל הלילה, האב כבר שוכב בבית חולים, מחובר לאינפוזיה, קשור ברצועות עור למוטות הברזל של המיטה. האב מתחנן "תן לי ללכת". הבן שואל "לאן". האב מסרב לומר.
הבן לא נותן לו ללכת. לא משחרר אותו. וכל עוד הבן שלך לא משחרר אותך, לא רק שאתה ממשיך לחיות, אלא אתה ממשיך להיות בתפקיד האב. רק הבן שלך יכול לשחרר אותך מהתפקיד הזה, אבל הוא לא רוצה, הוא לא נותן לך ללכת. ואתה נשאר וממשיך להיות האבא, בעל כורחך.
המחזה של סובול נכנס עמוק לתוך ורידי היחסים בין האב לבן, נוגע באהבה הגדולה המלווה בכאב העצום שבין שניהם, נתקל בכל המכשולים, לא בורח משום מהמורה, והוא יפה, מרגש, כואב ואוהב.
על כך יש להוסיף את משחקם מלא הכוח וקורע הלב של שני השחקנים בתפקיד האב והבן, שכל נטל ההצגה מונח על כתפיהם. אלי גורנשטיין, בתפקיד האב, משתחרר סוף-סוף מתפקידי הטיפוס המשעשע, אליהם הוקלע מאז סצנת הלבן המפורסמת בסרט "הלהקה", ומראה כאן את יכולותיו הדרמטיות המצוינות. בנו בהצגה, עודד לאופולד מוכיח גם הוא עוצמות בימתיות משובחות. וביחד, וזה העיקר כאן, הם מייצרים הצגה דחוסה ועוצמתית, מרתקת ומחשמלת. *
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
