זו עדיין לא הרפורמה האמיתית

רק שעכשיו, כדאי לעצור ולקחת נשימה עמוקה. תחשבו רגע לא על עצמכם, אלא על השכן שגר מלמעלה או מלמטה. האם מישהו באמת רוצה שבמהירות הבזק, רק כי יש לו חבר בעירייה (מה לעשות, אבל הוועדות המקומיות שעומדות ליטול את הפיקוד הן בסופו של דבר העיריות עצמן), יוכל השכן שלו לסגור מרפסת, "בסך הכל מרפסת", שהורסת את כל חזית הבניין? או שאולי הוא יבחר להקים צ'יק צ'ק פרגולה ענקית ומכוערת על הגג, או להוסיף עוד חדר בצד הבניין?

גם מי ששונא את הפקידים חייב להודות שאי אפשר בלעדיהם. במיוחד כשמדובר בבנייה ובנדל"ן, שם כל טעות היא בכייה לדורות (ראו את המגדל בנווה צדק). אם הדברים לא יתנהלו בזהירות, נגלה פתאום שהפחתת החיכוך עם הוועדות והמינהל הותירה כאן בלגאן גדול בהרבה מזה שכבר התרגלנו לקטר עליו. אז אולי מרפסת היא לא עניין להנהלת המינהל, אבל חשוב גם להיזהר שלא להשאיר את ההחלטה על סגירתה בידי פקיד בעירייה.

המוקשים האמיתיים

על המוקשים האמיתיים הרפורמה המדוברת במינהל מקרקעי ישראל - שרובה ככולה היא העתק של המלצות ועדת גדיש (שכבר אושרו בממשלה ביוני 2005) - לא מעזה בינתיים לדרוך. לא על צמודי הקרקע היוקרתיים במרכז הארץ ובטח לא על אדמות היישובים החקלאיים ברחבי הארץ.

הרפורמה משאירה אותנו בעיקר עם העברת הבעלות בבנייה הרוויה, שם אין באמת משמעות לחכירה או לבעלות, ועם צמודי הקרקע באזורי עדיפות לאומית, שם מחירי הקרקע ממילא שואפים לאפס.

מי שחולם על רפורמה אמיתית, כזו שגם תשחרר דונמים עצומים לתכנון ולבנייה באזורי הביקוש, מוכרח לפתור את הפלונטר שנוצר עם החקלאים. מספיקה נסיעה חטופה ברחבי גוש דן, מסביב לראשון לציון, פתח תקווה, נתניה ועוד, תוך הצצה בחממות העזובות בצד הדרך (והמחסנים, גני האירועים, הקראוונים וחנויות הענק הפורחים לצידם), כדי להבין את גודל הפוטנציאל.

עד שלא נשחרר למושבניקים ולקיבוצניקים חבל בנוגע לזכויותיהם בחלקת המגורים - שגם יאפשר להם סוף סוף לפתור בעיות משפחתיות כואבות, שמונעות מהם לפצל נחלות בצורה חוקית ומכריחות אותם לבחור ב"בן ממשיך" - קשה לראות אותם מוותרים על הדונמים העצומים שהם חכרו בזמנו למטרת חקלאות.

להנציח פערים חברתיים

"והארץ לא תימכר לצמיתות", "הקרקע לא תישמט מידי העם" (שמעון פרס, 8 בפברואר 1982, בישיבה מיוחדת בכנסת לציון 100 שנות התיישבות בארץ).

עכשיו, כשהכוונה לבטל את מושג החכירה כבר הופך לחוק, כדאי להיזכר מאיפה בכלל הגענו לנוסחת ה-49 שנה של חכירה בקרקע במקום רכישתה המלאה (שאח"כ הפכה למכפלות - 98 שנה ואפילו 196 שנה). דווקא היום, אסור לבטל בגיחוך את הצו המקראי שקרא להחזיר מידי 49 שנה את הקרקעות לבעליהם ההיסטוריים (מה שבאותם ימים היה פחות או יותר פרק חיים ממוצע, כך שלפחות כל דור התבצע יישור קו מחדש של הנדל"ן).

הניסיון לייסד כאן מדינה שתהיה הבעלים על הקרקע - כזו שיכולה לווסת ביקושים, ליטול מאחד ולהעביר לאחר, ליצור העדפה לחקלאות על פני תעשייה ולהפך ועוד - נכשל במבחן התוצאה, לאחר שנוצר כאן גוף מסורבל שלא באמת מיקסם את טובת האזרחים ואת טובת מדינה.

אבל כדאי שנזכור, שגם להעברה בהדרגה של כל קרקעות המדינה לידי אנשים פרטיים, מהלך שיכול להנציח פערים חברתיים ומגמות לדורי דורות, יש מחיר. העובדה שהאידיאולוגיה של "והארץ לא תימכר לצמיתות" אפילו לא עולה כעת לדיון, מלמדת עד כמה השתנינו לאורך השנים האחרונות. *