פירס ברוסנן נגד שון קונרי

הנה זה מגיע. כל מה שיקרה בספורט בשבוע הקרוב מתגמד. הגמר שכולם חיכו לו בין שתי הקבוצות המובילות באירופה. מצב שלאחרונה אירע לפני 11 שנה, בגמר ב-1998 בין ריאל מדריד ויובנטוס. מה שלא יקרה על המגרש, הגמר הזה הוא סיפור כדורגלני שייכנס לקלאסיקה. אצל המהמרים הסיכויים זהים: לפי ניתוח ההימורים יש הסתברות של 36 אחוז שברצלונה תזכה, וכנ"ל עבור מנצ'סטר יונייטד. גם ניתוח כדורגלני מעמיד את אלופת אנגליה באותה רמה עם ברצלונה. בעיניי, לפחות, מנצ'סטר יונייטד היא המועמדת לזכייה.

1. תנאי הפתיחה: יונייטד

קודם כל, תנאי הפתיחה. למרות שברצלונה שיחקה 63 משחקים העונה, ומנצ'סטר 64, מצבם של האנגלים טוב בהרבה. קודם כל, כי הסגל בו משתמשת יונייטד גדול בהרבה מזה של ברצלונה (30 שחקנים לעומת 24). שנית, האסטרטגיה של פרגוסון לשתף כמה שיותר שחקנים במהלך העונה, שומרת אותם כשירים וחמים גם בסופה. גווארדיולה, שדוגל בהרכב קבוע ושחקנים מחליפים זוכים אצלו לדקות מועטות יחסית, חייב להסתמך דווקא בגמר על הרכב טלאים. שלישית, הסגל של השדים האדומים הוא העמוק והאיכותי ביותר גם בסוף הספסל. הרמה האחידה מאפשרת לסר אלכס להחליף כרצונו שחקנים ולהמשיך לקבל את אותה איכות בשינוי של ניואנסים. בעקבות העבודה הזו, שחקנים כמו ג'י סון פארק, דארן פלטשר וג'ון אושיי, שהיו מקור לבדיחות בעבר, הם היום שחקני מפתח בקבוצה שמאיימת להיות הראשונה שזוכה בצ'מפיונס ליג פעמיים ברציפות.

ברור שברצלונה היא קבוצת כדורגל נהדרת, מהטובות והמרתקות שראינו. רבות דובר בה. הקטאלונים מציגים את צוות ההוצאה לפועל המופלא והאטרקטיבי שהיה לקבוצה אי פעם. אם קבוצת כדורגל היתה יכולה להיות ג'יימס בונד, אז ברצלונה היא פירס ברוסנן. מושך, מהיר, מלא פעלולים ומרתק 90 דקות. אבל מנצ'סטר יונייטד היא שון קונרי. עם פינות וחספוסים, בלי התלהבות הנעורים אבל עם הרבה קצב וכושר עמידה, החלטי ובלי טעויות. מנצ'סטר יונייטד משחקת כדורגל אלגנטי ומלא סמכות, שמכריח את היריבה להסתגל אליו ולקבל על עצמה את מרותו.

2. המחסן של פרגי

כמה אלמנטים יש לכדורגל שהנהיג פרגוסון, שעושים אותו לכדורגל הטוב והמצליח בעולם היום. האחד הוא אלמנט ותיק אצל מנצ'סטר יונייטד - המהירות. זה לא בולט לעין בדרך כלל, אלא אם כן מדובר בהתקפה מתפרצת - כמו בשער עוצר הנשימה של כריסטיאנו רונאלדו אחרי מתפרצת שהוא החל, ואותה סיים אחרי ספרינט מדהים לאורך יותר מחצי מגרש: השער השלישי מול ארסנל בגומלין חצי גמר ליגת האלופות. בתחרויות פנימיות מסתבר שריו פרדיננד ופטריס אברה שווים אליו במהירות (סביב 11 שניות במאה מטר). ההבדלים מתבררים כשרואים, למשל, את גמר גביע אופ"א האחרון שנערך בשבוע שעבר. שתי קבוצות סבירות (שחטיור וברמן) שיחקו במהירות הרגילה שלהם, אבל למי שרגיל לצפות במשחקי פרמיירליג או ליגת האלופות זה נראה כמו זחילה. כבר לא צריך להשוות לכדורגל מלפני עשרים שנה. מנצ'סטר יונייטד מריצה כדור ושחקנים במהירות שקשה מאוד לכל קבוצה שהיא להתקרב אליה.

הגדולה של יונייטד מתבטאת גם בקבלת ההחלטות המהירה שמתלווה למשחק. כל כדור שמורחק, ננגח, נמסר לשטח ריק, מחולץ, מקבל כתובת מדויקת: בין אם הוא נשלח בדואר אוויר על פני עשרות מטרים או בדואר יבשתי שטוח בין שחקני הגנה. בלי יותר מדי טריקים, עם המון יעילות. כל כדור מדוד ומדויק, כל שחקן מודע למיקום חבריו בכל רגע, ולא מבזבז סתם נגיחה או מסירה על מזל. בעבודת אימונים מפרכת והשקעה נדרשת גדולה מאשר במועדונים אחרים, עובדים ביונייטד שנים על הנושא הזה. וזה לא האלמנט היחיד שהוא תוצר של מחשבה מהירה ומדויקת.

אלמנט שלישי הוא עבודת ההגנה של הקבוצה. כל שחקניה מנסים לבצע אותה, ובהצלחה. להבדיל מהשמירה המקובלת עד היום ברוב אירופה כשמירה מודרנית, שבה שחקן מוביל כדור נלחץ על ידי המגינים מולו, ביונייטד השיטה שוכללה. המגינים לפני שחקן יריב חוסמים שטח, כך שבכל רגע נתון הוא מתקשה לבצע מסירה יעילה. ניסיון להעביר את הכדור מעבר לשחקני ההגנה מסתיים ברגל מגינה. מי שמבצע את התיקול, במקרה הצורך, הוא שחקן שנמצא מאחורי, או לצד השחקן התוקף. בדרך כלל שחקן קישור או התקפה של יונייטד. ואחרי התיקול, כאמור, העברה מדויקת של הכדור הלאה.

נשאר רק העניין הפעוט הזה, מה לעשות אז עם הכדור. בעוד ברצלונה משתמשת במשחק צירופים יצירתי, כדי להביא חלוצים לקרבת השער היריב, פרגוסון הוא אחראי למחסן נשק. יש לו כל מיני נשקים, בהם הוא משתמש לפי הצורך. החזקת כדור ברחבת היריבה והימנעות מאיבודי כדור? ברבאטוב. לחץ על מובילי כדור באגף? פארק. פריצה עם כוח מול שחקן נחות גופנית? רוני. שימוש ביכולת אישית בכדי להטריד הגנה מאורגנת? רונאלדו. הכנסת תנופה ורוח לחימה מהספסל לקבוצה עייפה? קרלוס טבז. לפי המצב במגרש הנשקים הללו מופעלים שוב ושוב בכל נקודה בחצי של היריב, עד לפריצה המיוחלת.

3. בונקר? תיזכרו בבאזבי

ברצלונה ומנצ'סטר יונייטד מייצגות שתי אסכולות סינגולאריות של הכדורגל, שלא מייצגות כלום - חוץ מאת שתי הקבוצות הטובות בעולם היום. שני מאמנים שהצליחו ליצור תלכיד עם פילוסופיית משחק ייחודית. האחד בשנתו הראשונה כמאמן, עבור השני זו הפילוסופיה הרביעית בתלכיד השביעי ב-23 שנים. זה לאו דווקא מאבק של הליגה הספרדית באנגלית, אלא מאבק של גווארדיולה בפרגוסון. של ברוסנן בקונרי. שתי הקבוצות ידועות במסורת של כדורגל התקפי. עבור ברצלונה זה יהיה חסר טעם לנסות סגנון אחר, אבל גם עבור יונייטד הדרך לפצח את ברצלונה תהיה למנוע ממנה את הכדור והטיית משקל המשחק לחצי הקטאלוני. וזו בדיוק תהיה הנקודה הקריטית - מי יצליח להשליט את המשחק שלו על יריבו. מי יטיל מרות על מי ויכפה עליו משחק שמתאים לו ולו ליריב. וכאן יש יתרון ברור לאנגלים, שנאלצים להתמודד עם בונקרים של קבוצות תחתית, עם ארסנל ההתקפית, עם כדורי האלכסון של ליברפול והשמירה הצמודה של צ'לסי. ברצלונה, כשהיא נתקלת בקבוצה שמכריחה אותה לשנות את אופי משחקה, כמו אספניול או צ'לסי, מועדת.

למי שחושש שפרגוסון יצווה על בונקר, אפשר להירגע. אוהדי השדים האדומים מכינים פסיפס אנושי ביציע כמחווה לסר מאט באזבי הגדול, שהביא גביע אירופי ראשון לאנגליה וביום רביעי הקרוב היה הופך בן 100. ואחרי מחווה לבאזבי, לשחק בונקר זה בלתי אפשרי. גם אם פרגוסון התלוצץ במסיבת העיתונאים ביום שישי ודיבר על אפשרות "שיהיו שני קטנאצ'ו על המגרש". אחרי הכל, לגמר הזה יש סיפור לספר. "גמרים אירופים עלולים להיות מאכזבים. משחקים משעממים שמסתיימים ב-0-1, או ב-0-0 ופנדלים. יש לי הרגשה שזה יהיה אחרת", הסביר הסר לעיתונאים. "כדורגל תמיד צריך טורבו. אם יש לנו משחק כדורגל שמספר את הסיפור של הכדורגל, כולנו מתעלים איתו. מנצ'סטר יונייטד וברצלונה מסוגלות לכך. זה יהיה גמר פנטסטי נגד קבוצה עם פילוסופיית משחק פנטסטית ומועדון עם מסורת ענקית".