אבד ה'אני האמיתי'. המוצא הישר מתבקש להחזירו

מה שנכון. הם חיים לפי הספר. לובשים את הבגדים הנכונים, שורצים במסעדות הנכונות, נוסעים לחופשות הנכונות, מתרועעים עם האנשים הנכונים ומתאמצים לומר את הדברים הנכונים. הם כל כך נכונים. אבל לא באמת אותנטיים.

מבחינתם זה לגמרי הישרדותי לדייק את עצמם כך. למה הישרדותי? כי הם יודעים לשמן את עצמם בשמן הסיכה החברתי שמקל עליהם את החיים. אנחנו הרי יודעים מה קורה לאנשים שהולכים עם האמת שלהם, עם הייחוד, עם הלא שגרתי, עם הספונטני, עם מה שהם מרגישים. במקרה הטוב הם יתויגו כקוריוז, במקרה הרע - כ"מחופפים".

על ה"נכון" המהונדס יש הרבה קופצים. ודווקא האמיתי שיוצא מהלב - נבעט בהתנשאות מהולה בזלזול.

האמיתי. אז מה זה האני האמיתי? לא בטוח שהם כבר זוכרים. איך יזכרו. המסכה איתם כבר שנים, והיא אביזר כל כך נוח. היא כבר ממש נדבקת לעור, אי אפשר להיפטר ממנה. הם מתהלכים בינינו, מדקלמים את האמירות הסתמיות, הנוסחתיות, הרובוטיות. כבר אי אפשר לדלות מהם שום תגובה טבעית כנה. הם מתוכנתים.

מתי איבדנו את האני האמיתי?

זה מתחיל נקי, מהחוויות הטבעיות שלנו - רגש, תחושה פיזית, תחושה אסתטית. כל אלה נחווים באורח אותנטי, אבל משהו משתבש בדרך. אותה חוויה ראשונית נעימה יכולה לעבור היפוך ולקבל ערכיות שלילית. מתי? כשהיא מקבלת הד לא אמפטי מהסביבה. "זה נתפס לא טוב על ידי החברה" - זאת אומרת, שאנחנו צריכים להרגיש לא טוב עם זה. התוצאה: קעקוע החוויה האותנטית שלנו. שלילת התוקף שלה.

אנחנו בקושי ערים לזה. אבל ככל שיש לנו יותר חוויות טבעיות שאנו לא מעזים לבטא, ה"אני האמיתי" שלנו נעשה קלוש יותר. מי שמחייץ את עצמו באמצעות המסכה, לא נותן לעצמו להיות אמיתי ופתוח. במוקדם או במאוחר הוא נתפס כסכמה של אדם שאין מאחוריו תוכן. וממילא, כשאנשים מגיבים אליו הם מגיבים לא לחוויות האישיות שלו, אלא לאותה מסכה חיצונית שהיא כללית, לא אישית, שכוללת דגמי התנהגות שהוא למד להפגין לפי נורמות מוכתבות.

יגיע השלב שההגנה הזו תעלה לו. יגיע השלב שהוא ירגיש כפוחלץ - ריק וחלול, חסר נשמה.

ההכתבה. בעוד שהגישה הרומנטית תופסת רגשות כדבר נקי, אותנטי, הגישה הרציונלית רואה רגשות כמעוותים על ידי הכללים של החברה. התרבות מכתיבה לנו איך להרגיש. האצילים בחצר של לואי ה-14 לקחו את זה הכי קיצוני. ההתנהגות שלהם לא גילתה במאום את מה שהרגישו. זה היה חלק מהיוקרה החברתית שלהם - השליטה ברגשות שנלווים לגינונים שלמים של לבוש, הליכה, אכילה, דיבור. מצד שני, האותנטיות מוחנקת גם בחברה השבטית-חקלאית בצפון פקיסטן. הילידים שם הפנימו את כללי ההגבלה והשליטה העצומה ברגשות. התפרצות רגשית היא טאבו, חולשה. גם הם, בדרכם, מאמצים את הרגשות ה"נכונים בסיטואציה".

החברה אשמה. היא בנויה כך שהיא מעודדת את האנשים לשחק משחקים לפי כללים, וחוסמת ביטוי אישי ייחודי. במציאות לא שיפוטית קיימות חוויות רציונליות לצד חוויות לא רציונליות. שתיהן טבעיות. הן יכולות לקבל לגיטימציה או דה לגיטימציה מצד האנשים שלהם כוח חברתי להשליט את ערכיהם. הם אלה שקובעים מה תקף ומה לא תקף.

אבל מלמדים אותנו שהחשיבה הנכונה היא רציונלית. חוויות לא רציונליות - אמונות תפלות או חוויות מיסטיות, צריך לדחוק. הן לא רציניות, משוללות תוקף.

ראו את ההתייחסות המלגלגת כלפי שרי אריסון, ש"נגועה" ברוחניות. האם הניסיון לדחוק את רגליה בבנק לא נובע בדיוק מהמקום הזה, מאי מתן הלגיטימציה לנטיות ה"משונות" שלה?

* * *

אנחנו עומדים מחוץ לאולם ועידת שוק ההון.

"למה אתה לא נכנס פנימה לשמוע את ההרצאות?", אני שואלת.

"שום דבר שם לא אמיתי", הוא מפטיר, "אף אחד לא אומר מה שהוא חושב באמת. כולם מעמידים פנים, אומרים מה שמצפים מהם. בגלל זה אני גם לא אוהב את כל המינגלינג הזה, אין לי אנרגיה בשביל לתחזק את העמדת הפנים הזו".

הבחור עשה אקזיט לא נורמלי לפני כמה שנים. היום הוא מיליונר כבד. בדרך פיתח חוש ריח מצוין למתעלקים. "אני לא בנוי לאנשים האלה שמנסים להתקרב אליי בגלל מי שאני עכשיו. הם לא מעניינים אותי. מתאים לי להיות עם החברים שהיו איתי עוד לפני שהתעשרתי", הוא מבויש מעט, מרגיש לא נוח בתוך כל מפגן הכוח והראוותנות בכנס.

אני מבינה אותו. אם תשאלו אותי, אני מעדיפה מבוכה כנה, על פני ליטוש מפוברק ומתוכנת. בסופו של דבר, מה כל כך רע בקצת חוסר ביטחון ופגיעות. זה הרי די חינני. כשזה אותנטי.

vered-r@globes.co.il