מה יש לנו שאנחנו כל-כך לא אותנטיים? החיים קצרים מדי בשביל בולשיט מתמשך

"כאשר אהבתי את עצמי באמת,

יכולתי להבחין שהיגון והסבל הרגשי שלי

הם רק אזהרות שאני הולך נגד האמת הפנימית שלי.

היום אני יודע שקוראים לזה אותנטיות".

אני אוהב את המילה הכתובה. ייסורי הכתיבה נובעים בין היתר מהשאיפה לדיוק, שהיא אחד ממרכיבי האותנטיות. בואו ננתח את ההתנסחות של צ'פלין: לא מדובר בלאהוב את עצמך במובן הנרקיסיסטי, אלא לאהוב ולקבל את עצמך איך שאתה. ואם תעטה מסכה על פניך, הסבל שתחוש יהיה רק איתות אזהרה לצפוי לך.

עולמנו המודרני מזמן לנו אפשרויות רבות להיות לא אותנטיים. שפע רגעים שבהם אפשר להתפתות להציג חזות שווא. משהו שאין מאחוריו אמת.

אני מזומן לעתים קרובות לאירועים שמלווים בדברי סיכום או פרידה. חוסר האותנטיות - שלעתים נדרשת תחת הנסיבות - דורש גם לוליינות ורבאלית (האמת: "היית בשנה האחרונה בלתי נסבל", מתנסחת: "קשה לדמיין את המשרד בלעדיך"). אבל מדהים אותי כמה קשה לאנשים אם אתה מדבר קצת באותנטיות, או גולש חלילה ל-לא בדיוק פוליטיקלי קורקט.

כל כך הרבה רצינות נדרשת מאיתנו: מבחנים, מכרזים, קשיי זוגיות, פרנסה, גידול ילדים, משברים, מכאובים ומה לא. אז קצת חופשיות, קצת עליצות, קצת הומור, קצת החצנה של דברים, קצת אמת לא מתחסדת, מה כבר יקרה? למה לשמור הכול ולהתפוצץ בפנים? למה להצטייר כצדיק מהאפיפיור? מה אנחנו, שעון דיגיטלי? מה הם כל החיים האלו?

אמריקה משוחררת

אולי ארוחת הערב המסורתית (89 שנה) של איגוד כתבי הבית הלבן - בהשתתפותו הפעילה של ברק אובמה - תלמד אותנו משהו על אותנטיות. הערב הזה סימן אמריקה משוחררת יותר ופחות מכווצת ישבן. אובמה דיבר על חיבתה של אשתו הסקסית לשמלות נטולות שרוול, היתל בשר האוצר שגם הכלב התייחס אליו כמו אל עמוד, ועל ראש צוות הבית הלבן שרגיל לקלל אמר: "יום האם זה חג קשה עבור רם, הוא לא רגיל להגיד את המילה 'יום' אחרי אימא" (מאדר פאקר, מאדר דיי).

אם מישהו חושב שהנשיא היה שתוי במיוחד, בואו נראה מה אמרה באותו ערב הקומיקאית וואנדה סייקס (על הבמה!). על החלטת מושלת אלסקה שלא להגיע לארוחה אמרה: "שרה פיילין הייתה אמורה להגיע, אך נסוגה ברגע האחרון, מישהו צריך להגיד לה שזה לא ממש אמצעי מניעה..." (ובאנגלית עבר היטב הרעיון של משגל נסוג). על תמונותיו החושפות של אובמה אמרה: "אני יודעת שאתה בעד שקיפות, אבל אני לא זוכרת שראיתי את הפטמות של לינקולן". אובמה התפוצץ מצחוק.

רק אצלנו, כשהיה אירוע בעמידה, ואמרתי שזאת ההעדפה של גיבורת הערב... חטפתי ריקושטים כאילו חרבנתי על המאוורר, ברחבת הריקודים, ביום הזיכרון. מה יש לנו שאנחנו כל כך לא אותנטיים?

אנשים רבים זקוקים להיסמך על חוסר האותנטיות. זו ההגנה שלהם. הכסות. שהרי מה יכסה על רדידותם או על חוסר כישרונם אם לא ארשת חשיבות של "אדם רציני". ואכן, החברה מגבה לעתים חוסר אותנטיות: "זה לא מקובל, זה לא המקום, לא צריך להתריס, תתלבש בהתאם, אתה לא קרוב אליו מספיק כדי להגיד לו את זה".

המילונים מגדירים אותנטי כאמיתי, אורגינלי, מקורי, אמין, לא מזויף. אולם מקור המושג אותנטי היא מילה יוונית שפירושה עומד בזכות עצמו. כמה יפה: אינו זקוק לקביים. כמילה שאינה זקוקה לסימן קריאה אחריה. היא מרגישה מספיק חזקה.

אחד בפה, אחד בלב, ושלושה בכיס

ברור שהסדר העולמי מחייב נורמות פעולה ודפוסי התנהגות בהתאם לאירוע, לזמן ולמקום. ודווקא ככל שאני מתבגר, אני מוצא את עצמי מחשיב ומעריך יותר את המסגרת והפורמליות הנדרשת, נניח, בספריית הקונגרס האמריקנית. המדיום זה המסר, והצורה אכן מחזקת את התוכן.

אבל מה שמאיים להפיל את כלכלת העולם הוא הדאבל סטנדרט. היושרה, ההטפה למוסר, הנאומים על מקום העבודה כבית ומשפחה, העמדת נורמת הפירמה כמבוססת על ערכי הוגנות ושקיפות, כל אלו נשטפו לביוב כאשר הבכירים לקחו כבונוסים מיליוני דולרים מחברות מפסידות. ואפילו מכספי החילוץ. אחד בפה, אחד בלב, ושלושה בכיס.

ואצלנו, "הבטחת בחירות" מזמן רשומה כשורה על קרח. גם הסכם ולחיצת יד בין בכירים שווה בדיוק כמו "אני אתקשר אליך" בסיום בליינד דייט כושל.

אומר משהו קשה: לגלעד שליט, למשפחתו, לצבא, לחבריו ולקשורים עמו, מגיע שיוחזר, וכמה שיותר מהר. אולם לנו - כאומה המברברת בלי הרף על חשיבות העניין - לא מגיע.

היה לנו גלעד שליט אחר, שהתחנן ונאבק על חייו ולא עשינו מאום לחלצו. קוראים לה יסמין פיינגולד. אלופת ישראל בחתירה, ספורטאית ותלמידה מחוננת, שכבה הפוכה עם ראשה במי הירקון ועשרות אנשים הביטו, דקות ארוכות, ולא נקפו אצבע (עד שהגיע צדיק אחד בסדום, ואני מתפלל שלא מאוחר מדי).

אל תשאלו אותי אם הייתי קופץ. השאלה מראה כמה לקינו. אפשר לחשוב שהירקון מלא תנינים אימתניים, אפשר לחשוב שמפלים שוצפים הופכים את הירקון למלכודת מוות למחלץ. כולה מים קצת מזוהמים. מישהו ביקש שנשתה? אז את יסמין יכולנו לשחרר. בלי החמאס, בלי מובארק ובלי אסירים בתמורה. אבל פחדנו להיכנס למים. כולה לשחות עשרה מטרים ולהביא חיים. ביזיון המאה.

כי איבדנו את האותנטיות. יודעים להרים מבצעים תקשורתיים מלאי הילה גרנדיוזית, לא מסוגלים להושיט יד לילדה בירקון. אותנטיות זה ביום יום. אנטבה יש פעם בדור.

יש צביעות רבה בתוכנו. זה אולי המרחק הגדול ביותר מאותנטיות. איך זה קורה?! אם נחזור לצ'פלין, נבין.

אתה יודע שאתה לא אותנטי. אתה רוצה שיאהבו אותך, ועד שתאהב את עצמך באמת, אתה חייב לדכא את האמת הפנימית שלך. אז אתה בוחר, בינתיים, להתחזות למה ש"צריך". בבוקר נואם על רעות וערכים, בערב לא קופץ לירקון.

אבל יש לי הפתעות בשבילך. העולם עובר לאותנטיות. בדוק. החיים קצרים מדי בשביל בולשיט מתמשך. יותר מדי סרטן מקיף אותנו.

בוא אליי, היא אומרת.

היא רוצה אותך, לא הולוגרמה ולא פאטה מורגנה.

אז או שתהיה מה שאתה, או שלא תהיה.

מעכשיו.