החורגים בשמחה

זוהי אופרה ספרדית (שעה ורבע בסך הכל) בעלת גוון עממי מובהק, המתרחשת בגרנדה וברגעי השיא שלה כוללת ריקודי פלמנקו ונגן גיטרה. סיפור המסגרת פשוט למדי: נערה צוענייה בשם סלוד (Salud) מאוהבת בבחור בשם פאקו, ומנהלת איתו קשר רומנטי.

מה שסלוד לא יודעת הוא שפאקו כבר מאורס לכרמלה, בחורה ממעמד חברתי דומה לשלו. סלוד הפגועה מגיעה בלוויית דודה לחתונה של פאקו וכרמלה, ומתעמתת עם אהובה הבוגד. פאקו מעיף אותה לכל הרוחות, וסאלוד עושה מה שכל בחורה במצבה היתה עושה בעולם האופרה - נופלת מתה לרגליו.

לגבי היצירה: המוזיקה לא תמיד נשגבת, אבל יש בה עוצמה דרמטית חזקה וגם כמה רגעים יפים במיוחד של מוזיקה עממית. הסגנון המוזיקלי של האופרה מזכיר טיפה את "כרמן", אבל הרוח הכללית יותר עממית ואותנטית. מה שהכי חשוב הוא שלאופרה יש מתח פנימי לכל אורכה, כך שמשעמם זה לא.

הקטע המפורסם ביותר מתוך האופרה הוא הריקוד הספרדי בתחילת המערכה השנייה, שאותו ביצעה רקדנית הפלמנקו המעולה נוריה פומארס (Pomares). הקהל יצא מגידרו בתשואות לכבודה, ובצדק. רגעי שיא נוספים הגיעו לקראת הסוף, כאשר סלוד מגלה את האמת המרה על אהובה הבוגדני.

לגבי הביצוע: באופן כללי, הביצוע בפילהרמונית מעולה. המנצח הספרדי רפאל פרוהבק דה בורגוס מנצח על היצירה הזו כבר עשרות שנים, גם בקונצרטים וגם בהקלטות. הוא ניצח בעל-פה, והפגין לא רק שליטה מירבית במוזיקה אלא גם התלהבות מידבקת. צוות הסולנים הובא כולו מספרד, ורובו היה מצוין. לציון מיוחד ראויה מאריה רודריגז בתפקיד המרכזי של סאלוד: היא הציגה קול חזק ורב-גוני, ואותי ממש הצליחה לרגש.

התלהבות מידבקת. דה בורגוס

עוד בלטו מארינה פארדו (Pardo) בתפקיד הסבתא ופדרו סאנס (Sanz) בתפקיד הזמר העממי, ששר בחתונה של פאקו וכרמלה. דווקא הזמר בתפקיד פאקו, ויצ'נטה
אומבואנה (Ombuena), היה חיוור יחסית מבחינה דרמטית. אבל זהו לא תפקיד מרכזי, ולכן זה ממש לא נורא.

מילה טובה מיוחדת מגיעה למקהלה, שהורכבה מזמרי "האנסמבל הקולי החדש" בהרכב מתוגבר מאד. המקהלה נשמעה מגובשת, מלוטשת ועם נוכחות קולית חזקה, ומבחינת רמה מוזיקלית נשמעה שוות כוחות לנגני הפילהרמונית. תפקיד המקהלה ביצירה לא גדול, אבל הוא מפוזר היטב לאורך היצירה ומבוצע למופת.

אה, והיה בקונצרט גם חלק ראשון: הקונצ'רטו לצ'לו של סן-סנס, בביצוע יפה של הצ'לן הגרמני הצעיר יוהאנס מוזר (Moser). מוזר, בן 30, ניגן בצליל קל וזורם, וזכה לליווי מוצלח של התזמורת. החלק האיטי של הקונצ'רטו, זה עם המלודיה הקליטה, היה מוצלח במיוחד. דה בורגוס ניצח בדייקנות גם כאן, אבל היה ברור לגמרי שעם דה פאיה הוא מרגיש הרבה יותר בבית. ובאמת החלק השני של הקונצרט, זה עם האופרה, היה שיא הערב.

שורה תחתונה: יופי של תכנית, יופי של ביצוע, וחריגה מרעננת מהרפרטואר השמרני בדרך-כלל של הפילהרמונית. צריך לקוות שההצלחה הזו תעודד את התזמורת להפתיע עם רפרטואר שונה גם בעתיד, ולהפסיק לפחד ממוזיקה שקצת חורגת מהמוכר ומהמבוצע לעייפה. *

התכנית מוצגת בת"א, ירושלים וחיפה עד ה-15 ביוני.