אנחת רווחה

1. סוף סוף

אנחת רווחה קולקטיבית של מיליוני חובבי טניס (כולל עורך מדור זה) השתחררה אחרי שפדרר השלים את המשימה ששם לעצמו לפני מספר שנים - לזכות סוף סוף ברולאן גארוס ולהוריד את הקוף מהגב. הבונוס הסמלי הוא הזכיה בגראנד סלאם ה-14 שלו ששמה אותו יחד עם סמפראס כשיאן הזכיות בטורנירי גראנד סלאם. אבל הסיפוק העיקרי היה לסמן וי על הרולאן גארוס ."עכשיו אני יכול להמשיך את הקריירה שלי בשלווה, מבלי לדאוג שאולי אסיים את הקריירה בלי לזכות בפריז", ענה פדרר בכנות אחרי שנשאל מה המשמעות של הזכייה על החימר ברולאן גארוס.

כלומר, הקריירה של פדרר שהיא יצירת מופת נדירה וראויה לקנאה ממילא, לא היתה יכולה להיחשב מושלמת בעיקר בעיניו. פה בדיוק טמונה הגדולה שלו בעיני: בשאיפה לשלמות. חוץ מזה כבר לא היה נעים לראות אותו עומד מדי שנה וצופה בנדאל המבויש מניף את הגביע בפריז. הוא לא ממש ידע איך להתנהג כסגן אלוף.

2. הישג נדיר

צריך להיות ממש גאון על גבול האמנות בשביל לזכות בכל ארבעת הטורנירים הגדולים במהלך הקריירה, על שלושה משטחים שונים. זה לא מקרי שמלבד פדרר, רק אנדרה אגאסי וכמובן רוד לייבר (על שני משטחים) עשו את זה. שחקנים היסטוריים כמו קונורס, לנדל, מקנרו, בורג וסמפראס נכשלו במשימה. אותו סמפראס שעמד מול פדרר בשאלת הגדול בכל הזמנים, הצליח להגיע פעם אחת בלבד לחצי הגמר ברולאן גארוס (1996). וזה מה שמייחד את פדרר: היכולת לעמוד במשימות שהציב לעצמו, גם אם זה לוקח כמה שנים וגם אם יש אכזבות בדרך. מעטים הספורטאים המקצוענים שיכולים להגיד שזכו בכל התארים האפשריים בענף שלהם ושהוכיחו עליונות ויציבות לאורך קריירה שלמה עם סטיות תקן קטנות. כשאני מנסה לחשוב עולים לי שלושה-ארבעה שמות: מייקל ג'ורדן, וויין גרצקי (הוקי קרח), פלה, ואולי גם טייגר וודס. ספורטאים שאיפה ששיחקו זכו בתארים ולא היתה מחלוקת בקרב השחקנים, הקהל והתקשורת לגבי העליונות שלהם. ספורטאים ששיחקו את המשחק כפי שכל אחד מאיתנו היה רוצה לשחק, ועשו את זה בסטייל, תחת לחץ ומול כל יריב, בעשר דרכים שונות, ברמות הכי גבוהות ולאורך שנים.

הסטייל של פדרר, הצניעות שלו והדרך הנקייה שבה הוא מחסל את היריבים שלו מעוררים השראה אפילו אצל יריביו. הם כמעט שמחים בשבילו כשהוא מנצח אותם. הוא פשוט ספורטאי טהור. אפילו השונאים שלו טוענים שהוא מושלם מדי.

3. הקריירה השנייה

במידה מסוימת מה שפדרר השיג מאז ירד למקום השני בעולם - זכייה באליפות ארה"ב ובפריז - ראוי להערכה אולי יותר מ-12 התארים הקודמים שלקח. אחרי ארבע שנים של שליטה אבסולוטית של פדרר יצרה האבולוציה של הסבב את נדאל, "האנטי פדרר", שפיתח נוסחה מסוימת, פשוטה וקשה לביצוע (מיליון כדורים לגב היד עד שפדרר יתעייף), אך אפשרית. השחקנים האחרים (דיוקוביץ' ומארי בעיקר) ראו כי טוב והתחילו להאמין ופדרר ראה את כוח ההרתעה שלו אובד, אולי לעולמים. כבר מזמן אין יותר באנקר על פדרר בגראנד סלאמים, אפילו בווימבלדון הוא הפסיד, גם באוסטרליה, ובפריז הוא אפילו הושפל, ויותר מפעם אחת, על-ידי אותו שחקן. אבל פדרר הגיב למציאות החדשה כמו אלוף אמיתי, הוא פשוט המשיך לבוא לעבודה, הפשיל שרוולים ונלחם כמו אריה כדי להוכיח, בעיקר לעצמו, שעדיין יש לו את זה.

ההפסדים היותר תכופים גילו צד אחר של פדרר. הוא התחיל לבכות אחרי הפסדים וגם אחרי ניצחונות, צולם כשהוא מנפץ מחבט במיאמי. ראו את הכאב ואת התסכול בעיניים. את השנאה להפסיד. "נלחמתי קשה כדי להגיע לרגע הזה", אמר אמש אחרי הגמר, "גם כשאולי לא הלך לי הכי טוב עדיין ההישגים היו מעולים. שמרתי על מנטליות חיובית ונשארתי רגוע". נשמע פשוט. מאוד קשה לביצוע.

4. יציבות וחוסן נפשי

בתשעת החדשים האחרונים פדרר הוכיח שהוא לא רק הטניסאי הכי מושלם ומגוון מבחינה טכנית שאי פעם נולד, אלא גם חיה מנטלית לא קטנה ואולי הספורטאי היציב ביותר שאי פעם נולד. שימו לב לסטטיסטיקה: גם את 2008, השנה ה"גרועה" שלו, הצליח לגמור עם תואר גראנד סלאם נוסף, חצי גמר באוסטרליה וגמר בווימבלדון ובפריז. וכל זה אחרי שלקה במחלת הנשיקה במשך רוב השנה הקודמת. חוץ מנדאל שנתן שנה על-אנושית, אף שחקן לא עבר את פדרר. למעשה, אותם הישגים של פדרר בשנה שעברה יכולים כנראה להספיק למקום הראשון בסוף העונה הנוכחית. מה שמחזק את דעתי שפדרר לא ממש ירד ברמה, אלא שהסבב (ובעיקר נדאל) השתפר.

גם ביו.אס אופן בשנה שעברה ובעיקר בשבועיים האחרונים אפשר היה לראות שזה כבר לא היה פדרר שמשייט לניצחונות קלילים, אלא שחקן שעובד קשה בשביל הלחם. בניגוד לתחילת הקריירה שלו, הוא נתקל ביריבים ראויים שלא מפסידים לו כבר בחימום. פעמיים במהלך השבועיים בפריז הוא נאלץ לשחק חמש מערכות, וברבע הגמר הוא נחלץ מפיגור 0-2 במערכות מול טומי האס.

5. איך שגלגל מסתובב

לפני שנה פדרר הושפל בפומבי מול נדאל בפריז, איבד את התואר בווימבלדון ואת המקום הראשון. השנה מגיע פדרר לנקודת אמצע השנה במצב מצוין עם תואר אחד בכיס ועונת הדשא והאספלט האהובות עליו בפתח. בנוסף, נדאל כבר פרש מטורניר הדשא בקווינס ולא בטוח שישתתף בווימבלדון. נדאל מאבד אלפי נקודות עד סוף השנה (זכה בקווינס, בווימבלדון ובאולימפיאדת בייג'ין) ולא נראה שיעמוד בקצב צבירת הנקודות. למעשה, פדרר במצב מעולה כרגע לחזור לפסגת הדירוג אם ימשיך בשלו.

למרות שהקריירה שלו נמצאת כבר בשנה ה-12 שלה, פדרר בניגוד לנדאל לא סובל מפציעות כרוניות. סגנונו הקליל והזורם לא מבזה את הגוף ברמות התובעניות של המרתונים של נדאל. מהסיבה הזאת, לכל האוהדים שלו שחוששים מהפרישה שתגיע מתישהו, יש סיכוי אמיתי שפדרר יממש את שאיפתו לשחק ברמות הגבוהות "עמוק לתוך שנות השלושים".

6. השיא הבא

פדרר אמנם אמר שעכשיו הוא יכול לפרוש בשקט. אבל אף אחד לא מאמין לו. קודם כל הוא עוד לא עבר את סמפראס ולא ינוח עד שיזכה בתואר גראנד סלאם ה-15. חוץ מזה, רוד לייבר עשה משהו שפדרר עוד לא עשה: הוא זכה בכל ארבע הגראנד סלאמים ברציפות. האוסטרלי האגדי עשה זאת פעמיים, אגב (1962, 1969). התואר בצרפת מעניק לפדרר הזדמנות די ריאלית לעשות סוויפ של שלושת התארים האחרונים של השנה. אם זה יקרה, הוא יגיע לאוסטרליה בשנה הבאה עם אפשרות להשלים ארבעה תארים ברציפות ולהיות הראשון מזה 40 שנה שעשה זאת בגברים (שטפי גראף עשתה את זה בנשים). אל תחשבו שזה לא עלה לו בראש.