"גם אני הימרתי על גרץ"

חמישה ספרים עלו לשלב השני והסופי בהתמודדות: "על דעת עצמו" - נורית גרץ (עם עובד), "ימיו ולילותיו של הדודה אווה" - אמנון דנקנר (אחוזת בית), "אחוזת דג'אני" - אלון חילו (ידיעות ספרים), "קול צעדינו" - רונית מטלון (עם עובד), "אש בבית" - איריס לעאל (כנרת זב"מ דביר. ההימורים נטו כמעט פה אחד לגרץ ול"על דעת עצמו", שכתיבתו נעה בין ביוגרפיה (של עמוס קינן) למעשה ספרותי נדיר באיכותו.

"אני לא מתרגש"

"אני דמיינתי כל הזמן שיפתחו מעטפה ויגידו 'והזוכה הוא...'", אומר חילו. "וכשדמיינתי את זה ממש הרגשתי דפיקות לב. אבל ברגע האמת כשאמרו 'הזוכה' בלשון זכר, אז היה ברור שזה או אני או דנקנר. וכשאמרו את שמי הייתי כבר פחות מופתע וקיבלתי את זה ברוגע יחסי".

*מה אתה אומר לגבי ההימורים על הספר של נורית גרץ?

"זה היה גם ההימור שלי, אבל מתברר לי לפי העיתונים שהמאבק היה ביני לבין רונית מטלון. כנראה שכל הספקולציות לא היו נכונות.

"הרעיון ל'אחוזת ד'גאני' עלה לפני ארבע שנים, ובכלל לא חשבתי שכשהוא יצא לאור נחגוג כאן 100 שנים לתל-אביב, שתצא איזו סמיכות מקרים מתוזמנת היטב. כשאני כותב ספר אני חושב בצורה ספרותית על הדמויות, על העלילה, על עיצוב השפה. כל הדברים שמעבר הם כמעט מקריים. אי אפשר לתכנן דברים כאלו. אז אני רוצה להבהיר גם כאן, שמבחינתי הספר קודם כל יצירה ספרותית".

הכרזת עצמאות ספרותית

נורית גרץ מספרת שקראה את הספר של אלון חילו, "ואני חושבת שהוא ספר גם אמיץ וגם יפה וגם מעניין. הוא עושה דבר יפה כשהוא הולך אל העבר ובונה היסטוריה אלטרנטיבית", היא אומרת ונותנת אפיון מרתק לחמישייה שהגיעה השנה לגמר: "אני חושבת שבפרס הזה יש מעין הכרזת עצמאות של הרפובליקה הספרותית".

*איך היית מאפיינת את העצמאות הזו?

"קודם כל עצמאות מהלאומיות ומההיסטוריה החד-ממדית שלנו. בכל הספרים יש איזו היסטוריה אלטרנטיבית, בוודאי בספר של אלון חילו. התקופה המיתית של גאולת הקרקעות מתוארת דווקא כאילו מהעיניים הלא נכונות. עיניים של ילד ערבי. גם בספר שלי, מלחמת השחרור - המלחמה המיתולוגית שלנו, מתוארת דרך העיניים של, אבל גם הנפגעים של המלחמה עצמה. אלו שהאמינו שאין דבר יותר צודק מבניית מקום לעם נרדף וגילו בכמה עוול זה כרוך.

"אחר כך הכרזת עצמאות מהרב-תרבותיות. מהצדדים הכאובים והבעייתיים של יצירת הרב-תרבותיות מקבוצות האתניות שגזלו מהן, שהביאו אותן, שזרקו אותן אל הגבול. בתקופה האחרונה הלאומיות החד-משמעית הוחלפה בהרבה קבוצות שכל אחת מנסה להיאבק על זכויותיה ולהשמיע את קולה. הספר של רונית מטלון מספר סיפור אחר לגמרי. יש בו יחסים מורכבים והוא חורג ויוצא מכל סטריאוטיפ שבנו לגבי מזרחיים, וגם מהסטריאוטיפים שהמזרחיים עצמם בנו לגבי עצמם.

הכרזת עצמאות שלישית היא מהגלובליזציה, שמיוצגת אצלנו בעיקר על-ידי הטלוויזיה. הספרים שנבחרו חוזרים אל הלוקאלי. אל המקום שלנו, ומספרים את הסיפור שלנו, לא סיפור בינלאומי שהיה יכול להיות בכל מקום בעולם.

"יש ניסיון למצוא עוגן במשהו יציב יותר מהחולות הנודדים האלו שהעולם הגלובאלי מכריח אותנו לחיות בהם. ומהבחינה הזו אלון חילו בעצם מייצג את זה. מעבר לחלות הנודדים שת"א נבנתה עליהם הוא מגלה את אחוזת דג'אני. אפשר גם להגיד שחמישתנו כתבנו ביחד איזה רומן בהמשכים. וכל אחד לקח לו. בקיצור חילקו לנו את ההיסטוריה. אמרו כל אחד יכתוב על כמה עשורים, מאלון חילו עד איריס לעאל, וכתבנו איזה רומן אלטרנטיבי בהמשכים".

כשהמקום השני הופך לראשון / שירי לב ארי

תחושת בינוניות מלווה את פרס ספיר מאז שנוסד. ועדיין, הוא מוסד חשוב וצריך שימשיך להתקיים

בשנים האחרונות פיתחתי תרגיל מיוחד לקראת פרס ספיר, שיטת הימור בלעדית. אני מסתכלת על רשימת חמשת הספרים המועמדים הסופיים לפרס. אני בוחרת את הספר שיש עליו קונצנזוס השנה, ושסביר להניח שיזכה. ואז אני שמה אותו בצד. אין סיכוי שיזכה. אני חוזרת אל ארבעת הספרים הנותרים ובוחרת מביניהם את המקום השני. בדרך כלל זה עובד.

בחירה שמרימה גבות

שלא תהיינה אי הבנות: "אחוזת דג'אני" של אלון חילו הוא ספר טוב ומעניין, עם שפה וסגנון מיוחדים במינם. יש בו ניסיון מוצלח של כתיבה בשני קולות שונים, ויש בו אמירה פוליטית נוקבת. מגיע לו לזכות.

ועדיין, פרס ספיר הוא פרס חמקמק בעיני. הוא מפתיע, ויש בכך משום מחמאה - פרס ספרותי אמור לשאוף להגיש לקוראים בחירה מקורית ומרעננת. ועם זאת, איכשהו, נלווית לספיר איזו תחושה של פרס לא צפוי במובן המאכזב של המילה.

יש שנים שבהן הספר הזוכה הוא קונצנזוס (דויד גרוסמן, דן צלקה), ויש שנים שבהן הזכייה מביאה איתה לא מעט הרמת גבות, ונראית כאילו נעשתה מתוך פשרה. השופטים מתקשים להסכים פה אחד על הספר הטוב ביותר, ולכן מסכימים כולם על ה"סקנד בסט".

אבל אולי ככה זה בפרסים ספרותיים: חלק מהשופטים אינו מרוצה מהבחירה הסופית, וזה מה שיוצר איזו תחושת בינוניות. גם בפרס הבוקר הבריטי, שספיר בנוי על-פי מתכונתו, יש הפתעות ויש שורה ארוכה של סופרים פייבוריטים שמפסידים. מיטב סופרי הממלכה, ובהם סלמן רושדי ואיאן מקיואן, כבר התבאסו מהפרס הזה. ובכל זאת הם ממשיכים לכתוב ולהיות מועמדים, והפרס ממשיך להתקיים, לגרום נחת ולחולל סערות בו-זמנית.

פרס ספיר נוסד בשנת 2000, וכבר אפשר להביט בו מפרספקטיבה. לא מעט ביקורת הוטחה בו, והוא חטף לא מעט מהלומות. מנחם פרי החרים, סופרים ידועים כמו עמוס עוז ומאיר שלו הודיעו שלא ישתתפו.

כבר בשנתו הראשונה הצליח הפרס להפתיע. חיים באר הובס אז לטובת חיים סבתו. בשנים הבאות הובסו א.ב. יהושע לטובת גיל הראבן, אורלי קסטל-בלום לטובת אמיר גוטפרוינד, רות אלמוג לטובת רון לשם. אולי ככה זה אמור להיות - לא מדובר בפרס על מפעל חיים, אלא בפרס על ספר שיצא לאור בשנה מסוימת.

בתחרות כמו בתחרות

רשימת הזוכים בפרס עד כה היא טובה. לא מצוינת, אבל גם לא רעה. קשה להגיד שפרס ספיר מוביל איזה מהלך ספרותי מעניין, או מאופיין בקו ספרותי מובהק. עדיין לא ברור מה מידת השפעתו על עולם הספרות, האם ספר שזכה בו הופך יוקרתי יותר, האם הוא נחרת יותר בתודעת הקוראים, האם זכייה בפרס משפיעה על המכירות. נראה שלא במיוחד.

אבל דבר אחד בטוח: פרס ספיר הוא עדיין הפרס הספרותי הכי נחשב בארץ, גם מבחינה כספית - 150 אלף שקל, כמעט כפול ממלגת ההתפנות של פרס ראש הממשלה ליצירה, וגם, בכל זאת, מבחינה מקצועית, כי רוב השופטים הם אנשי ספרות מובהקים.

בשורה התחתונה, פרס ספיר הוא מוסד חשוב וצריך שימשיך להתקיים. הוא נקודת אור בודדה בעולם התרבות הלא-מתוקצב כרונית. לא יזיק לסופרים שהחרימו אותו לגלות רוח ספורטיבית ולהשתתף בתחרות. כן, תחרות, אפשר גם להפסיד בה. כשסופרים גדולים משתתפים בפרס מסוג זה, הם מחזקים אותו ומעלים את המודעות לספרות. ואם יש להם השגות על דרך ניהולו, מוטב שיאמרו אותן למי שצריך לשמוע. הרי בסופו של דבר, אין עוד פרס ספרותי כזה בארץ.