בג"ץ מגדיר מחדש את מרחב שיקול-הדעת החקירתי של המפקח על הבנקים

"המפקח על הבנקים הוא הגורם המוסמך, בעל המומחיות המקצועית הייחודית, המודע והאמון על צרכיה של ביקורת המערכת הבנקאית, ועל המשאבים הנתונים בידיו לצורך כך. מכאן, שהתערבות שיפוטית בשיקול-דעת זה היא צרה ביותר, ונשמרת למקרים חריגים בלבד, בהם הפגיעה בפרט או באינטרס הציבורי הכללי עליו מופקד המפקח הינה מהותית".

על קביעה משמעותית זו ביסס בג"ץ בסוף השבוע את דחיית עתירתם של בני משפחת אלישיוב, להורות למפקח על הבנקים לחקור את התנהלות בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ "בענף אחד מני רבים של פרשת קריסתה של קבוצת חפציבה".

על-פי העותרים, החקירה נדרשת לאור זאת, שהבנק הנפיק ערבויות, לפי חוק המכר (דירות) (הבטחת השקעות של רוכשי דירות) בנסיבות, שבהן הוא לא היה אמור לעשות כן (מאחר שכספי הלוואות, שנטלו העותרים הופקדו בבנק אחר), ונמנע מלהנפיק ערבויות כאלה במקרים, בהם הוא היה אמור לעשות כן (כאשר הכספים הופקדו אצלו). העותרים הוסיפו וטענו, כי נושא נקודתי זה אינו מתברר בהליכים אחרים, אותם הם מנהלים בערכאות.

סמכות רחבה

בפסק הדין נזקק השופט אליקים רובינשטיין (בהסכמת השופטים סלים ג'ובראן ויורם דנציגר), לסמכותו של המפקח על הבנקים ולשיקול-הדעת, המסור בידיו, בבירור תלונות ופניות של הציבור בנוגע לעסקיהם עם תאגידים בנקאיים. הוא אזכר את ההלכה, שלפיה "לא כל מחלוקת נקודתית בין בנק ללקוח, המולידה פנייה אל המפקח, מעלה בהכרח צורך והצדקה בבחינה מערכתית בידי המפקח על הבנקים".

כך, עניין, שעל-פי טיבו נוגע למערכת היחסים הספציפית, שבין הלקוח לבנק, ושאין לו השלכה מוסדית כוללת, עשוי שלא להצדיק את בירורו. כך, גם עניין, המצריך בירור עובדתי מורכב, שבחינתו הולמת דיון בערכאה שיפוטית, לא יבורר בידי המפקח. "עשוי גם להיות שבעומס המטלות המונחות על המפקח, ייקבעו סדרי עדיפויות בטיפול בתלונות". על-פי אותה ההלכה, למפקח על הבנקים שיקול-דעת רחב באשר לאופן הטיפול והסינון של התלונות, המועברות לטיפולו. אחריותו היא אחריות כוללת, דבר המוביל לכך, שסמכותו להחליט על סדרי עדיפויות בטיפול בתלונות ועל סיווג העניינים, הראויים לבירור על-ידו, רחבה ביותר.

את ההלכה האמורה (לרבות זו המצוטטת בראשית הרשימה) הוא עיגן בדין, בניסיון החיים ובשכל הישר. רובינשטיין הוסיף וקבע, כי יתכנו מקרים, שבהם בית המשפט יתערב בשיקול-דעתו של המפקח על הבנקים, אך הוסיף וקבע, כי הנחת היסוד היא זו, שלפיה הוא פועל במערכת מקצועית, שהחלטותיה מבוססות על בדיקה ובחינה.

רובינשטיין לא ראה עילה להתערב בשיקול-דעתו של המפקח במקרה הנוכחי. הוא קבע, כי עניינם הספציפי של אלישיוב מתברר בערכאות, וכי הנטייה היא, כי המפקח ימשוך את ידיו מעניינים שכאלה. לדידו, גם אם, כטענת אלישיוב, היבט מסוים, הכרוך בפרשה, לא הובא בפני הערכאות, אין בכך כדי לחייב את המפקח להציבו בראש מעייניו, בוודאי לא כאשר בידיהם לעשות זאת במסגרת ההליך, שהם מנהלים.

העתירה נדחתה, ומשפחת אלישיוב חויבה בהוצאות העתירה בשיעור 8,000 שקל. (בג"ץ 2472/09).