אמא יקרה לי

לפני כשנה וחצי עברתי מכתיבה רבת-שנים במגזין גברים אחד, לעריכה של מגזין גברים אחר. ההבדל העיקרי בין שני הירחונים הוא קהל היעד שלהם. הראשון מדבר בגובה העיניים בעיקר לחיילים ולסטודנטים, השני מכוון אל גברים מגיל 30 וצפונה. אט-אט למדתי להכיר את הקוראים החדשים שלי. הם לא עשויים מקשה אחת, אבל מה שמחבר בין כולם כמעט, הוא שככל שהם מתקרבים לגיל 40, הם נוטים לראות את עצמם פחות כמערכת עצמאית ובלתי-תלויה, ויותר כחוליה בשרשרת, שבצד אחד נמצא אביהם ובצד השני, בנם.

מתברר שהשוני המגדרי חל, בנושא הזה, רק על הניואנסים. גם נשים, למרות שבהכללה הן נוטות להתרכז יותר בפרקטיקה של החיים ופחות במשמעותם, מפתחות אותה נטייה. ואם הן אינן מפתחות אותה באופן "טבעי", תבוא אליהן הפסיכולוגית ותמליץ על מסע אל הילדות כדי לפתור בעיות מן ההווה.

זה מה שקרה ליוצרת הוותיקה והמוערכת אורנה בן-דור, שבמצוות הפסיכולוגית שלה נשלחה לחקור את מערכת יחסיה עם אמה, כשבצד השני היא בודקת כיצד השליכה מערכת היחסים הזאת על תפקודה כאם לבתה. התוצאה היא סרט נשי מאוד, שמעניין גם לעיניים גבריות. מתברר שהדמיון בין שלוש הנשים משלושה דורות שונים הוא רב יותר משנראה בתחילה. שלושתן נשים חזקות, עצמאיות, דעתניות ובעיקר - שורדות. אז אולי בדור הקודם היה פחות מקובל להחצין רגשות, ולא לדבר עליהם, אבל בעולם שבו המשימה העיקרית הייתה הישרדות, למי בכלל היה זמן ל"זוטות" כאלה? *