אל תקרא לי סוחר

תכנון נכון ויעיל של הפעולות יכול לחסוך למשקיע כסף רב. אלה המבחנים שנקבעו בפסיקה ומבהירים מתי המשקיע התמים נחשב "סוחר" ומתחיל לעניין את פקיד השומה:

1. טיב הנכס או אופי הנכס: האם נכס הוא בעל אופי השקעתי לטווח ארוך או נכס למסחר שוטף. בניירות ערך, החזקה היא כי מדובר בנכס לצרכי השקעה. לעומת זאת, משחק באופציות על הדולר מלמד על היות המשקיע "סוחר".

2. תדירות העסקאות או הפעולות: מספר רב של פעולות דומות באותו סוג של נכס עשוי להוכיח את טיבה המסחרי של העסקה.

3. ההיקף הכספי: היקף עסקאות רב יכולה להעיד על האופי הפירותי של ההכנסה. מסחר בניירות ערך בהיקף של עשרות מיליוני שקלים, מעיד על אופי מסחרי.

4. אופן המימון: שימוש בהון זר (הלוואות מבנק, שוק אפור, חברים) יכול להעיד על אופי פירותי, זאת לעומת מימון מחסכונות או אשראי לטווח ארוך, שמשמש לרוב לצרכי השקעה לטווח ארוך ומתאים יותר להכנסה הונית.

5. תקופת אחזקה: זמן אחזקה ארוך יכול להעיד על כוונה להשקעה ואופייה ההוני של הפעולה הכלכלית.

6. ייעוד התמורה: הדעה הרווחת היא כי אין בייעוד התקבולים עצמו כדי לקבוע את אופי ההכנסה. אולם, במקרה של ספק ניתן להשתמש במבחן זה כמבחן עזר.

7. ידענותו ובקיאותו של הנישום: הבקיאות לא חייבת להיות של הנישום עצמו, ואפשר שקיבל ייעוץ מיועץ השקעות. זב נקרא "בקיאות שילוחית" אך מס הכנסה כבר לא משתמש בזה בשנים האחרונות .

8. קיומו של מנגנון או פעילות קבועה ונמשכת: פעילות אקטיבית של הנישום מספיקה על מנת להעיד על קיומה של פעילות קבועה ונמשכת.

9. פיתוח, טיפוח, השבחה, יזמות ושיווק: השבחת נכס לקראת מכירתו תעיד על אופי פירותי של העסקה.

10. מבחן הנסיבות: הקביעה האם פעולה כלכלית כלשהי הופכת את המשקיע לסוחר של ממש, נבחנת בכל מקרה ומקרה על פי נסיבות העניין.

הכותב הוא מומחה לדיני מסים ועובד בכיר לשעבר ברשות המסים.