עצמאות מופרזת

חוק בנק ישראל החדש הוא החלום של פישר

חוק בנק ישראל החדש משקף נאמנה את רצונו של נגיד בנק ישראל הנוכחי, סטנלי פישר, להפוך את מעונו למעין פלנטה מושלמת בהתאם לשאיפותיו: בנק ישראל הכול יכול, המקום שבו תחומי האחריות אובדים ואי עמידה ביעדים נותרת ללא כל סנקציה.

הגוף שביצע את חריגות השכר המסואבות ביותר במגזר הציבורי יהפוך, מתוקף החוק, לגוף הראשון שיפקח על השכר של עצמו באמצעות מנגנון ערעור מסורבל וחסר תקדים שימנע בפועל את הפיקוח של האוצר על תנאי העבודה בבנק. אך השכר הוא רק מרכיב אחד בחוק שמאפשר לבנק לעשות את כל מה שעולה על רוחו.

בלי עמידה ביעדים

היעד העיקרי של בנק ישראל יהיה שמירה על יציבות המחירים. עד כה היעד הוגדר בצורה פשוטה: שיעור האינפלציה השנתית המצטברת (12 חודשים אחורה) חייב לנוע בין 1% ל-3%. פישר פספס את היעד הזה מיום כניסתו לבנק והכלל הזה איננו נוח לו ולכן היה חייב לשנותו. מעתה, יעד האינפלציה יהיה לפרק זמן של שנתיים (24 חודשים אחורה), כך שההסתברות שבנק ישראל לא יעמוד בו היא אפסית.

ומה אם לא יעמוד בו בכל זאת? לא קרה כלום ועולם כמנהגו נוהג. לצורך השוואה, נגיד הבנק המרכזי בניו זילנד יכול רק לקנא: לעומת פישר, אם הוא לא עומד ביעד האינפלציה, הוא אוטומטית מודח מתפקידו.

בחוק נקבע כי לבנק יהיו כמה יעדים: שמירה על יציבות המחירים, תמיכה בתעסוקה ובצמיחה, שמירה על יציבות המערכת הפיננסית וגם פיקוח על הבנקים. הבעיה היחידה שהיעדים, לפחות אחד מהם, תמיד, אבל תמיד, יתנגש עם רעהו.

בסרט הזה כבר היינו: לאיזה כווון ישנה פישר את הריבית בתקופה שהמשק יהיה שרוי בהאטה וגם באינפלציה גבוהה, כפי שכבר היה ויתכן שיהיה שוב? "תפסת מרובה, לא תפסת", אומר הפתגם. בהצעה של פישר הרעיון הוא לתפוס הרבה מבלי לקחת בחשבון מה התוצאות - העיקר שבנק ישראל יהיה גוף גרנדיוזי.

איפה השקיפות?

אנשי בנק ישראל מכרו לציבור במשך שנים את הסיפור שהבנק יהיה שקוף יותר אחרי אישור החוק. תפיסת השקיפות המקורית של הבנק בעייתית. בסעיף "פרסום דיונים והחלטות", הבנק רשאי לדחות פרסום נימוקים של החלטות חיוניות לתקופה של שישה חודשים אך אם הבנק מחליט, הוא יכול לדחות את הפרסום לעוד שישה חודשים, כך שהציבור לא יידע במשך שנה מה עומד מאחורי מהלכים גורליים כמו רכישת 100 מיליון דולר ביום או מתי ייפסקו. במילים אחרות, בנק ישראל יהיה שקוף בנושאים שהוא רוצה להיות שקוף בהם.

לגבי הביקורת הפנימית של הבנק אין ממש חדש. אותה ועדת ביקורת ללא שיניים וללא שקיפות תקום ושום דבר לא יקרה: חריגות השכר תימשכנה כמו גם ההתנהלות הבלתי תקינה, רק שהפעם הממשלה תישאר ללא סמכויות פיקוח אמיתיות.

התחושה היא כי הפעם התוצאה מוגזמת והמחיר כבד: על מנת להשביע את רצונו של פישר, גובש חוק ל"איש אחד", שלא משנה כמה חכם הוא יהיה, הוא לא יכהן כנגיד לנצח. במקום לדאוג לאיזון נכון בין הבנק המרכזי לממשלה, נקבע החוק בשם העצמאות (המופרזת) והשקיפות (שאיננה קיימת).