השופטת עדנה קפלן-הגלר: "המכונה של רשויות התביעה קשה ודורסנית"

ביתה של עדנה קפלן-הגלר ברמת-חן ברמת-גן, מספק למבקר בו חוויה מיוחדת. אין בו פינה דלה. כל-כולו מוזיאון של חפצי אומנות, פסלים, תמונות ובובות שאספה בעלת הבית במשך עשרות שנים. כל חפץ בבית וגוני הכתום, חום ובורדו ששולטים בו, משקפים את אישיותה הססגונית של בעלת הבית. קירות הסלון עמוסים ביצירות של מיטב האמנים בישראל, ספריות עצומות מימדים שולטות בקומה העליונה בבית ובובות תיאטרון בעלות ראש חרסינה וחוטי תיל שמניעים את ידיהן וגופן, פזורות בכל הבית ומתנהגות כאילו הן חלק מדייריו. שני דיירים נוספים, אודו ואוסקר, כלבי טרייר קטנים, מנמנמים על הספה.

"יש לי בובות סיניות, בורמזיות, מאוזבקיסטן וגם פיניות שהמוכרת בקושי מכרה לי מרוב שאהבה אותן", אומרת בעלת הבית בהתרגשות. שנייה אחר-כך היא מרימה את בובת האוזבקי החייכן - "שהנכדים שלי הכי אוהבים" - ומעלה מופע תיאטרון משל עצמה. כשהיא שקועה בכך נעלמת דמותה של השופטת הפליליסטית הוותיקה, שפרשה השנה לאחר 16 שנות שפיטה, ומתגלה הילדה הקטנה החבויה בה. "בתוך תוכי אני באמת ילדה", היא מודה, וחוזרת לדבר על חזקת החפות ועל זכותו של כל נאשם לייצוג.

ביוגרפיה מקוצרת

"נולדתי בתל-אביב ב-1942, כבת יחידה להוריי חנה אנדה ויעקב הגלר, שכונה קובה. אמי היתה עקרת-בית ואבי היה עורך דין, מראשוני עורכי הדין בארץ. הוא קיבל את רישיונו ב-1940. כשהייתי בת 13 הורי התגרשו.

"הייתי ילדה שובבה, ג'ינג'ית באופי, די טום-בוי וספורטאית. גדלתי בבית מאוד תומך ומפנק, אך גם כזה שאומר שאני צריכה להיות עצמאית ולעמוד על הרגליים בזכות עצמי. למדתי לנגן בפסנתר עד השמינית ובגיל מאוחר יותר הוריי התעקשו שאלמד צרפתית. את ידיעת השפות שלי אני חייבת להם.

"אמי היתה אמת המבחן המושלמת למה טוב ומה רע. לא היו לה שום חוכמות והיא לא עיגלה פינות. היא השתדלה גם ללמד אותי מהם גבולות ולא לפנק יותר מדי. אבא, לעומתה, תמיד היה מעגל את הקצוות ומפנק במקום שהיא היתה קשה. אבי הקנה לי את השאפתנות והרצון לפתח קריירה, ואמי היתה מצפן של מוסר ודרך התנהגות. זה היה שילוב נפלא".

אבא

"אבי היה איש קריירה, מאוד כריזמטי, גבר עם נוכחות והופעה, שאי-אפשר היה להתעלם ממנו. הייתי איתו פעם בדיון בבית המשפט העליון, וכשאבי טען, עורך הדין שישב לידי אמר לי 'תראי את הנאשם, הוא כבר מאמין למה שאבא שלך אומר'. זה היה נכון. אבי טען נפלא. אנשים היו מקשיבים לו כשהוא דיבר. הוא היה סניגור כהלכתו שאהב מאוד את המקצוע.

"מגיל מאוד צעיר אמרו שיש לי 'פה כמו לאבא' וזה מאוד מצא חן בעיניי. הייתי הולכת איתו כילדה לבית המשפט והתאהבתי במה שראיתי. כשהייתי צריכה להירשם ללימודים, בכלל לא התלבטתי. נרשמתי ללימודי משפטים באוניברסיטת תל-אביב".

המשך ביוגרפיה מקוצרת

"עבדתי עם אבא כסניגורית במשרד קרוב ל-30 שנה, עד לפטירתו ב-1990. הוא היה כמעט בן 82, אבל עבד עד הרגע האחרון. עבדו איתו עורכי דין נפלאים, בהם השופט מנחם אילן והשופטת המנוחה שרה סירוטה. שם צמחתי. לאחר פטירתו פתחתי משרד קטן, לבד, עם מתמחה אחד ופקס, ובמקביל הגשתי מועמדות לשפיטה בבית המשפט המחוזי בתל-אביב. הרווחתי יפה מאוד וייצגתי לקוחות בתיקים גדולים, אבל חשבתי שהגיע הזמן לעבור לפאזה אחרת, לשיפוט, ולתרום משהו מעצמי. בספטמבר 1993 מוניתי לשפיטה. זה היה מאוד חריג, כיוון שלמסלול הישיר לשפיטה במחוזי התקבלו בדרך-כלל יוצאי פרקליטות".

סניגוריה

"תמיד הייתי ותמיד אהיה סניגורית בליבי. הסניגוריה מעולם לא נמאסה עליי. אהבתי את הדרמה בבית המשפט בתיקים הפליליים, הכרתי אנשים, ראיתי את המצוקות שלהם, נחשפתי למשפחות שנושפות לי בעורף. הלכתי לבתי-סוהר ולבתי-מעצר, שמעתי את הטריקה הנוראית של הדלת מאחוריי, וראיתי את האנשים בשיא עליבותם. הרגשתי שאני חייבת לעזור להם. כסניגורית הרגשתי שאני שותפה לעשיית משפט אמיתית.

"גם כשופטת עדיין זרם בי דם של סניגורית. הייתי שופטת כסניגורית. זיכיתי פעמיים לפחות נאשם למרות עורך הדין שלו. היו מקרים שהסניגור שהופיע לפניי לא הלהיב ולא עשה שימוש נכון בחומר שלפניו, ואני חשבתי לעצמי 'אם היה לי החומר שיש לו, הייתי טוענת אחרת, הרבה יותר טוב'. הסניגורית שבי היתה מתעוררת. לפעמים חשבתי, הלוואי שהייתי יכולה להיות כמו ב'שושנת קהיר הסגולה' של וודי אלן, לצאת מהמסך ולהגיד לסניגור, 'בוא תשב פה רגע ותן לי לטעון לפניי'".

התביעה

"לגורמי התביעה ולמשטרה יש כוחות ללא גבול. לנאשם אין אפילו עשירית מהמשאבים שיש למז"פ של המשטרה, גם אם הוא עשיר מאוד. המכונה של התביעה עלולה להיות כל-כך קשה ודורסנית, שאם אתה נופל חלילה לסניגור שאינו ראוי למלאכתו, הוא לא יוכל להילחם כיאות בתביעה. לא שהסניגור צריך להוכיח את חפותך, הוא צריך להילחם בכלים החוקיים נגד התביעה. תובע יכול לשגות, משטרה יכולה להיות מושחתת וכולם עלולים לטעות".

חזקת החפות

"חונכתי על חזקת חפות שאומרת שאדם חף מפשע כל עוד לא הוכחה אשמתו, ומידת ההוכחה היא 96 פלוס אחוזים. כשאני שומעת עצור או חשוד מתראיין בכלי התקשורת ואומר 'אני אוכיח את חפותי', אני אומרת לעצמי 'מה הוא צריך להוכיח את חפותו? התביעה צריכה להוכיח שהוא ביצע את העבירה'. אדם לא צריך להוכיח שאין לו דבשת. הם צריכים להוכיח שהוא גמל. אם מערכת כלשהי שוכחת את זה, אז צריכה לקום זעקה מצד ציבור עורכי הדין, מצד הסקציה הפלילית שתבוא ותאמר את הדברים בריש גליי. אדם הוא חף מפשע כל עוד לא הוכח אחרת".

העליון

"היו לי שאיפות להגיע לעליון, כמו לכל שופט אחר. אין שופט שלא מעוניין להתקדם. אבל לא הייתי פנאטית בענין.עם כל הצניעות, חשבתי שאני מתאימה.

"תמיד אמרו לי שאני צבעונית, שונה ואחרת. זו באמת אני. כשהגעתי לגיל 60 מישהו אמר לי שגיל 60 זה כבר אאוט, אז עניתי לו שלא תמיד הייתי בת 60. אבל אני 'איזי גואינג', לא לקחתי את הדברים לליבי הטוב, ולא חשבתי שמשהו מעצמיותי וממי שאני נגרע כהוא זה. בסופו של דבר אני מאוד מרוצה ממה שעשיתי. מאוד אהבתי את בית המשפט המחוזי. זאת היתה הממלכה שלי, שם הייתי אדון לעצמי ויכולתי לבטא את מחשבותיי והחלטותיי ללא מפריע".

סדר יום

"אני קמה בשש בבוקר, הולכת לטייל עם הכלבים, אודו ואוסקר, ומאכילה אותם. אחר-כך אני מאכילה את חתולי הרחוב שאימצו אותי. לאחר מכן אני אוכלת, קוראת עיתון והולכת לחדר העבודה. אני מלמדת באוניברסיטות בר-אילן, תל-אביב ובמרכז הבינתחומי בהרצליה. בזמן חופשת הסמסטר אני יושבת בחדר העבודה כותבת, קוראת חומר, ומכינה את ההרצאות לשנת הלימודים הבאה. כשהייתי שופטת לימדתי רק שעתיים שבועיות, לא יכולתי להרשות לעצמי יותר, אבל מאז פרישתי אני מלמדת 7 שעות שבועיות. אני גם חברה בוועדות שונות, כמו ועדת רובינשטיין לפסנתר והוועדה של לשכת עוה"ד לגבי השתלמויות חובה.

"כשופטת היה לי סדר יום הרבה יותר תובעני ובתוך מסגרת. הייתי מגיעה ב-7:00 ללשכה, שומעת משפטים מ-8:30 ויוצאת הביתה סמוך לשעה 15:00. מובן שהייתי מביאה איתי עבודה הביתה, לקריאה, לעיכול ולמחשבה. גם היום אני לא יושבת רגל על רגל. רוב הזמן אני עסוקה ב-1,001 דברים. בריצות, בלסדר, בללמד, בלקרוא חומר ועוד. מראש חשבתי על כך. לא רציתי לצאת מהמערכת בלי שיש לי משהו אחר. בין אם זה יהיה הוראה או סדר יום קבוע מראש שכולל דברים אחרים. תמיד קיבלתי מצוין בתעודה בסדר ובניקיון. אני צריכה שיהיה לי סדר יום. אני לא יכולה לקום בבוקר ולחשוב מה אני אעשה היום. זה בניגוד לאופי שלי. כל החיים עבדתי ולכן רציתי מראש שיהיה לי סדר יום ברור. אבל היום יש לי יותר זמן לנכדים, לעצמי ולביקורים בתערוכות".

קריאה

"לא היה יום בחיי, אלא אם צנחתי מתה לחלוטין למיטה, שלא קראתי ספר לפני השינה. ספרות יפה מדברת אליי. קריאה זה מדיום נפלא להעביר אלייך רגשות של אחרים ותחושות שרצית לבטא בעצמך. לפעמים אני קוראת ואומרת לעצמי 'וואו, הסופר לקח לי את המילים מהפה'".

טלוויזיה וסרטים

"אני רואה מעט מאוד תוכניות בטלוויזיה. חוץ ממהדורות חדשות, תוכניות של דן מרגלית או של ירון לונדון ומוטי קירשנבאום ו'המפקח מורס', שאני מאוד אוהבת, אני כמעט לא רואה טלוויזיה. סרטים אני אוהבת. הז'אנר המועדף עליי הוא סרטים פיוטיים כמו 'פרידות' (סרט יפני שזכה השנה באוסקר ל"סרט הזר הטוב ביותר", א' ל"ו). או סרטים יפניים של אקירה קורוסאווה וסרטים של פדרו אלמודובר הספרדי".

הצגות ומוזיקה

"הצגות וקונצרטים אלו הבילויים המועדפים עליי. גם בתקופה שכיהנתי כשופטת הלכתי לקונצרטים ולהצגות, אבל היום אני הולכת לשם פחות עייפה ויותר נהנית. אז הייתי הולכת לקונצרט עם הלשון בחוץ ואומרת 'אוף עוד פעם קונצרט'. היום אני אומרת איזה יופי".

ספורט

"פעם הייתי רוקדת בסלון לצלילי מוזיקה כשהכלבים נובחים והשכנים לא שמחים. היום אני בקושי עוסקת בספורט. אני הולכת לפעמים עם בעלי בשבתות, ואני משתתפת גם בשיעורי פלדנקרייז. אני נהנית לגלות יכולות שלא ידעתי שחבויות בי ושיש בי קואורדינציה, דבר שחשבתי שאני נטולה לחלוטין.

"יש לי הליכון בבית וכשהייתי אדוקה ובענייני ספורט, הלכתי עליו הרבה. לאט-לאט האדיקות נמוגה והוא נשאר ככלי אין חפץ בו, עד כדי כך שאחת הנכדות ישנה עליו לאחרונה כשהיתה כאן".

קריירה חלופית

"הייתי עוסקת בתולדות תרבות. הייתי לומדת היסטוריה ומתרכזת בתקופת יוון העתיקה, כי אני מאוד אוהבת אותה, או בתקופת ימי הביניים שהחלה לסקרן אותי בשלב מסוים בחיים. יש כל-כך הרבה דברים שמסקרנים אותי. יש בי סקרנות אין קץ ללמוד ולדעת הכול".

לא יודעים עליי

"רק מי שמכיר אותי היטב יודע שאני מאוד בוגרת, אבל עם שובבות של ילדה ועם יכולת להשתתף ולהבין במחשבות של ילדים. כמו ילדים, אני אוהבת תיאטרון בובות. אספתי בובות על חוטים ובובות תיאטרון מכל העולם. אני מהופנטת מתיאטרון בובות, מהיכולת לעשות דברים ולגרום לילד ללכת שבי אחרי מה שמוצג בפניו. אני מאוד אוהבת גם ספרי ילדים. אני בסך-הכל ילדה בוגרת".

רזומה

* אישי: ד"ר עדנה קפלן-הגלר (66), נולדה בתל-אביב ומתגוררת ברמת-גן. בתו של עו"ד יעקב הגלר, שהיה מבכירי הסניגורים של תקופתו. נשואה לגיורא קפלן (שהיה סוכן ביטוח עד לפרישתו), אם לשתי בנות: מיכל (שופטת נוער בבאר-שבע) ויעל (פסיכיאטרית) וסבתא ל-7 נכדים.

* מסלול: ב-1993, לאחר 27 שנים שבהן עבדה כסניגורית, מונתה לשופטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב. עד לפרישתה, במארס השנה, דנה בתיקי פשע. היא שלחה את אתי אלון ל-17 שנות מאסר בפרשת הבנק למסחר, ואת ירון ברכה, שדרס 6 אנשים, וגרם למות אחיו התאום, ל-16 שנות מאסר.

* תכונה בולטת: אחת השופטות המוערכות והססגוניות שהיו בבית המשפט.