קונקטינג פיפל

זו חוכמה קטנה בדיעבד, אבל עכשיו ליניב פוהורילס כבר ברור לחלוטין: היכל נוקיה הוא המקום המושלם עבור קהל שרוצה לראות טניס. רמה"ש? בואו נשאיר את הפוליטיקה לעסקנים

אין דה יד

הכדורסלן האגדי ארל וויליאמס אמר פעם "nobody fucks with maccabi in the yad". אחרי אתמול, גם נבחרת הדייויס של ישראל הראתה שהקסם של יד אליהו עובד גם על כדורים קטנים וצהובים.

זה מוזר איך אולם אחד, באמצע שכונה תל אביבית דהויה, יכול להכיל כל כך הרבה חלומות ולקחת אותך רחוק מאוד ממה שקורה בחוץ. האולם המיתולוגי הזה ראה כבר כל כך הרבה אירועי ספורט מרגשים והמרחק בינו לבין הפיל הלבן המכונה האצטדיון הלאומי ברמת גן מעולם לא היה כל כך גדול.

כשאיגוד הטניס חשב להעביר את המפגש אל יד אליהו, קמה זעקה גדולה. מרבית התרעומת הגיעה מכיוון אנשי מרכז הטניס שהרגישו שמוציאים להם את הדובדבן מהקצפת, אבל אם נשים בצד את מלחמות העסקנים, הטענות החשובות היחידות שכדאי היה להקשיב להן היו של השחקנים. בדיעבד כולנו חכמים, אבל אני בטוח שאם תשאלו את השחקנים, אף אחד לא היה רוצה להיות היום ברמת השרון, אלא רק ביד אליהו - המקום היחיד בישראל שהיה ראוי לתצוגת הטניס שראינו בסוף השבוע.

יד אליהו הוא היכל הספורט היחידי בארץ שגורם לך להרגיש אירופה. ליתר דיוק, הוא אחד מהיכלי הספורט היחידים שמתייחסים לרוכשי הכרטיסים עם כבוד, והאמת שגם הקהל מחזיר לו כבוד. תגידו שאני קטנוני, אבל שירותים נקיים, ראות מעולה של המגרש מכל נקודה ביציע וכיסא ששמור לזה שקנה כרטיס, הם לא פריבילגיה כמו שחושבים פרנסי שאר המגרשים בארץ, אלא מינימום של תנאים שמגיעים לכל מי שקנה כרטיס ובא לצפות במופע ספורט.

עכברים וחובבים

הקהל ביד אליהו התחלק בין 20% עכברי טניס שיודעים לדקלם בעל פה את הביוגרפיה של מראט סאפין, לבין 80% חובבי ספורט שהרגישו שיש הזדמנות לעשות היסטוריה ורצו להיות חלק מהמעמד. העכברים חיו בשלום עם המצטרפים החדשים, ולמרות פה ושם הפרעות קלות שקצת חצו את הקו המקובל, קיבלנו קהל אנרגטי, נלהב ובעיקר תומך.

הספורט הישראלי לא מורגל בקהל כזה. מרבית הקהל באירועי ספורט, בעיקר לאומיים, מורכב מציניקנים קטני אמונה שברגע שקצת לא הולך, מתחילים לשרוק בוז ומפסיקים לתמוך, ראה ערך משחקי הנבחרת בכדורגל. אבל כאן הרגשת משהו שונה. במשחקים של דודי סלע והראל לוי היו מעט רגעים קשים ולכן זו אולי לא חוכמה, אבל כשאנדיוני איבדו יתרון של 2 מערכות ופספסו 2 נקודות משחק במערכה השלישית, הם אולי ויתרו, אבל הקהל לא.

קשה לכמת את התרומה של הקהל לתוצאה הסופית, אבל לפחות במקרה של משחק הזוגות, אפשר להיות לארג'ים ולהגיד שקהל היה שווה לפחות כמה משחקונים טובים. אותם משחקונים שעשו את ההבדל.

עניין של מילימטר

"עין הנץ" (המערכת הממוחשבת שמראה אם הכדור היה בפנים או בחוץ), היא אולי השימוש הטוב ביותר בטכנולוגיה במשחקי כדור אי פעם. היא מונעת ויכוחים מיותרים, ויותר מכל, היא עושה צדק עם המשחק ולא משאירה את התוצאה הסופית לידיהם של קוונים שצריכים לשפוט כדורים שעוברים לידם במהירות של 200 קמ"ש.

אבל הערך המוסף שלה הוא שהיא מכניסה את הקהל למשחק, וחלק מצעקות השמחה הגדולות ביותר של הקהל אתמול היו בזכות מילימטר אחד - אותו מילימטר שהראה שהכדור היה בפנים ושהביא אותנו עוד צעד קדימה במעלה ההיסטוריה.