אימפריה? עדיין לא

1. ההישג - שלא יצליחו להטעות אתכם.

הדייויס זו למעשה אליפות העולם השנתית לנבחרות לאומיות. אין דרך אחרת להסתכל על זה. זה מפעל חשוב ובעל מסורת והשאיפה של כל טניסאי, כולל רוג'ר פדרר ורפאל נדאל, היא להוביל את המדינה שלו להצלחות בגביע דייויס. שלא יצליחו להטעות אתכם משביתי שמחות למיניהם: מדובר בהישג היסטורי, אולי הכי איכותי של נבחרת לאומית ישראלית בענף קבוצתי מאז הגמר של נבחרת הכדורסל ב-1979.

נכון, היה פה גם קצת מזל בהגרלה שזימנה את שוודיה עם הרכב חסר, אבל בסוף השבוע האחרון זה כבר לא היה מזל, אלא הישג נפלא של ארבעה שחקנים שהגיעו לרגע אמת בקריירה שלהם וענו על הציפיות של הקהל, התקשורת ובעיקר של עצמם. אולי אפילו עלו על הציפיות של עצמם, כפי שהודה הראל לוי אחרי הניצחון האדיר שלו על אנדרייב.

אבל בואו ניקח אוויר לרגע. צריך להפריד בין הצלחה נקודתית של שחקנים או של נבחרת דייויס (או פדרציה) לבין הצלחה של מדינה כמדינה שמייצרת עומק איכותי של שחקני יחידים. אז בואו נראה מה המצב של ישראל ביולי 2009: יש לנו נבחרת שנמצאת בחצי גמר גביע דייויס, שחקן במקום ה-33 בעולם שנמצא בקו עליה (דודי סלע), זוג שנמצא בצמרת העולמית כבר שנים (אנדיוני) ושחקנית (שחר פאר) שנמצאת במקום ה-63 (ושהיתה פעם במקום ה-15). אז האם אנחנו מעצמה של טניס?

מעצמה אולי לא, אבל יחסית למדינות אחרות שיש להן שבעה מליון תושבים זה די מכובד. אם לוקחים בחשבון את התנאים הפוליטיים והכלכליים בישראל, והעובדה שיש גיוס חובה לצבא, אז זה מאד מכובד. אבל, טוענים לא מעט מבקרים ובצדק, אין דור המשך. הרי מתישהו בקרוב הראל לוי יפרוש, וגם אנדיוני לא ילדים וממילא לא משחקים ביחידים. שחר פאר כבר מעבר לשיאה, ואם לא יקומו כישרונות חדשים אז תוך שנה שנתיים נישאר רק עם דודי כי אין לנו בכלל עומק בדירוג. מעט הכישרונות שכן היו יכולים להוות דור עתודה הולכים למכללות וכך אין בכלל דור ביניים.

בואו נקווה שעכשיו, עם החשיפה האדירה בעקבות ההצלחה של הנבחרת אנחנו נמצאים בפתחה של תקופה חדשה ושהילדים יתחילו לנהור שוב למגרשי הטניס, כי אחת הבעיות המרכזיות של הענף מאז ומתמיד היא איבוד מיטב הכישרונות האתלטיים לענפי הכדורגל והכדורסל, שלא רק שהם יותר פופולריים וזולים, הם גם יותר ריאליים כמקור פרנסה, כי טניס הוא אחד הענפים שבהם הכי קשה לשרוד. מדובר באולי 200 שחקנים בעולם שחיים בכבוד מטניס,לעומת ענפים כמו כדורגל וכדורסל שמספקים עשרות אלפי מקומות עבודה לספורטאים.

2. דודי סלע - מה עוד הוא מכין לנו?

לפני הרבה שנים, כשדודי היה בן עשר, הגיע לביקור בארץ חבר שלי, רוברט קפלן, שגם היה הסוכן שלי במהלך הקריירה שלי. הזמנתי אותו לרמה"ש לבוא לראות את דודי חובט בכדור, כי רציתי התרשמות של מישהו אובייקטיבי. "בוא תראה את המנסדורף הבא", אמרתי לו בצחוק. כשקפלן ראה את דודי חובט הוא היה בהלם ועמד פעור פה. "בחיים שלי לא ראיתי מישהו חובט בכדור בכזו צורה, אני מחתים אותו עכשיו על חוזה לטווח ארוך, הוא גאון", התלהב קפלן.

כל מי שראה את דודי בגילאים הצעירים ידע ממבט ראשון שמדובר בכישרון נדיר. בגיל 11-12 הוא היה חובט חבטות שאני לא הייתי חולם לחבוט בגיל הזה. הדמיון, הרגש, הזוויות, יכולת האלתור. כל אלה דברים שלא היה צריך ללמד אותו כי זה בא לו טבעי. מה שכן היה צריך ללמד אותו זה הרגלי אימון, משמעת, מקצוענות, שליטה עצמית, ניצול היתרונות שלו, משמעת טקטית. בקיצור, כל הדברים שניתן ללמד.

אחרי כמה שנים של ניסויים, נראה שהסינדרלה מקרית שמונה מצא את הנוסחה שמאפשרת לו לנצל את הכישרון הנדיר שלו למשחק הטניס ולתרגם אותו לניצחונות. קודם כל הוא למד לשחק יותר בחכמה. למשל - להכניס הגשות באחוזים גבוהים ולהסתיר את חולשתו בהגשה השנייה. בנוסף, הוא למד לשחק קרוב יותר לקו האחורי, להכתיב את קצב המשחק ולשלוט בנקודה במקום לרוץ כמו כלב ולהיות בעמדת הגנה. בנוסף, הוא גם למד לעלות לרשת בתזמון הנכון ולהפתיע את היריב. אבל הוא בעיקר למד לשחק יותר עם הראש, ופחות עם הרגש. הוא הרבה יותר שקול ומרוכז בנקודות החשובות ומבין שהוא לא צריך לשחק את משחק חייו בשביל לנצח.

בקיצור,שחקן טניס לגיטימי בין ה-30 הראשונים שסוחב נבחרת דייויס ומדינה שלמה לחצי גמר גביע דייויס. כל מה שנותר לעשות זה לשפשף את העיניים ולראות איזה עוד הפתעות הוא מכין לנו.

3. הראל לוי - ה-MVP.

כל שאר הישראלים עשו את מה שמצופה מהם, אבל הראל ניצח שחקן שמדורג כמאתיים מקומות מעליו. ועוד במשחק הראשון שקבע את הטון לכל המפגש. לוי כבר היה במרחק כמה חודשים והפסד של הנבחרת מפרישה מהיחידים. הוא חשב ברצינות לפרוש ולהפוך לשחקן זוגות. הטיסות המתישות לטורנירים נידחים וההפסדים השבועיים,יחד עם גיל 30 שהגיע נתנו את אותותיהם ומדי שנה כשהייתי רואה אותו בניו יורק, הוא נראה לי יותר ויותר כבוי. אבל ההצלחות בדייויס נתנו לו סיבה לקום בבוקר ולמשוך עוד שנה, ועוד שנה.

ואז הגיע המשחק מול שבדיה מול ווינסיגוארה, עוד שחקן שקם מהקבר. הניצחון על שבדיה הסיר מעליו את הקוף של זה שלא מסוגל לתפקד תחת לחץ. הוא קיבל את הרגע שלו והעלה אותנו לרבע הגמר. ביום שישי, עם הניצחון על אנדרייב, הוא נכנס סופית למיתולוגיה של הנבחרת הישראלית. לוי הוא סמל ומופת למקצוענות, עקשנות, התמדה ולב ענק. הוא הוכחה לכך שהסבלנות משתלמת ושמזל רע סופו להתחלף אם נותנים לו מספיק זמן.

הקריירה ההפכפכה שלו החלה עם עלייה מטאורית וניצחונות על שחקנים כמו רודיק וסמפראס, ונמשכה בפציעה אכזרית ודשדוש של שנים עם לא מעט הפסדים מתסכלים. אבל הטוויסט האחרון של הקריירה שלו הוא מתוק והופך אותו משחקן עם קריירה מוחמצת לאחד הווינרים הגדולים של הטניס הישראלי. זה רק טבעי וסימבולי שלקראת סוף הקריירה שלו הוא נעזר בעמוס מנסדורף, שעובד איתו בחדשים האחרונים ועזר לו לשדרג את משחקו לפני שני מפגשי הדייויס האחרונים. עמוס עזר להראל לשחק יותר אגרסיבי, לגוון את משחקו ולשחק ביותר חכמה.

אבל העזרה העיקרית של עמוס להראל היא בהקניית הביטחון והאמונה שהוא יכול לנצח כל יריב, וזה השינוי העיקרי אצל הראל. ביום שישי הוא עלה לשחק כמו אחד שמאמין בעצמו: נחוש, החלטי, אגרסיבי, משוחרר. עמוס עשה עבודה כל כך טובה עם הראל, ומחק לעצמו את השיא של רבע הגמר שהוא עצמו העניק לנו לפני 22 שנה.

4. אנדיוני - הלחם וחמאה.

בסבב אולי יש קצת פחות הערכה לענף הזוגות. אחרי הכל, שחקני היחידים עובדים יותר קשה ונמצאים במרכז הבמה. אבל בגביע דייויס המשקל הסגולי של נקודת הזוגות גדול מאד. הלוקסוס הזה שיש לנו, כבר שנים יש לומר, של נקודת זוגות בכיס כמעט בכל מפגש, הוא לוקסוס שיש למעט נבחרות. לאמריקנים יש את האחים בראיין ולנו יש את האחים אנדיוני. עם אנדיוני בתמונה, לא צריכים סלע ולוי להעסיק את עצמם בענייני זוגות ויכולים להתרכז בלהביא את הנקודות ביחידים. בנוסף, מדובר בשני מקצוענים ותיקים שזכו באינספור טורנירים, כולל באליפות אוסטרליה הפתוחה.

הם כבר היו בעשרות מצבי לחץ שדומים ללחץ של גביע דייויס. הניסיון שלהם והבגרות מקרינים על דודי סלע שהוא אמנם השחקן הכי מוכשר ביחידים, אבל גם הכי צעיר והכי פחות מנוסה. עד כמה הם טובים? עד כדי כך שאנחנו כבר לוקחים אותם כמובן מאליו, משהו בסגנון של "אם דודי והראל יביאו נקודה כל אחד אז יש לנו את אנדיוני בזוגות והנצחון בידיים שלנו".

היה נפלא לראות אותם בפעולה שוב. לראות שהם לא איבדו את היכולת לנצח משחקים מכריעים. או את היכולת לעשות לנו התקפי לב. אבל מי בכלל יזכור את ההתקפי לב? את הנקודה האחרונה שהביאה אותנו לחצי גמר הם לקחו, וזו השורה התחתונה.