מושלמים מדי. משעממים מדי

הטרגדיות של גארינצ'ה, ג'ורג' בסט, מראדונה ופול גאסקוין הפכו אותם לגדולים. לבלתי נשכחים. מה בדיוק יישאר לנו מסופר-מודלים רובוטיים כדייויד בקהאם, ליונל מסי ורוג'ר פדרר?

אוהדי הספורט שצפו בשבוע שעבר בהלווייה של מייקל ג'קסון, ודאי חזרו בזמן לאירוע דומה שהתרחש ב-1983 בריו דה ז'ניירו. גארינצ'ה, הכדורגלן האהוב כל כך בברזיל, מת בגיל 49 כתוצאה משתייה מופרזת של אלכוהול. קהל עצום מילא את צדי הדרכים במסע שהביא את ארונו לעירו פאו גראנדה. "גארינצ'ה", נכתב על שלט שהיה תלוי על אחד העצים, "גרמת לעולם לחייך, ועכשיו אתה גורם לעולם כולו לבכות".

למרות שספורט תופס היום חלק משמעותי הרבה יותר בחיי הציבור לעומת 1983, כמעט בלתי אפשרי לדמיין שספורטאים יזכו לטקס הלווייה כמו שקיבלו מייקל ג'קסון או גארינצ'ה בזמנו. הסיבה פשוטה: ספורטאים כבר לא נוגעים לנו ברגש כפי שנגעו בנו בעבר.

גארינצ'ה - בדיוק כמו ג'ורג' בסט שזכה להלווייה ענקית בבלפסט ב-2005 - משתייך לדור הספורטאים שהקריירה שלהם הסתיימה בטרגדיה. כמו מייקל ג'קסון או הנסיכה דיאנה, האנשים האלו היו מצד אחד גדולים מהחיים ומצד שני קורבנות, בעת ובעונה אחת. כך גם דייגו מראדונה. לפני שנים, כששכב בבית חולים ולבו היה קרוב להפסיק לפעום, הציבור בארגנטינה החל להתכונן להלווייה בסדר הגודל של אווה פרון. אנשים מתחברים לאנשים מפורסמים שהופכים לקורבנות.

גארניצ'ה, בסט ומראדונה היו ספורטאים בעולם בו הספורט עדיין לא הפך לקריירה בפני עצמה. הוא עדיין לא היה מקצועני כל כך. היה להם זמן ומרחב לעשות כרצונם מחוץ למגרש. עם זאת, לעובדה שהם שתו אלכוהול ולקחו סמים היתה משמעות עצומה אז. כי ספורטאים באותה תקופה היוו מודל לחיקוי לאנשים מחוץ למגרש. מוחמד עלי הפך לסמל של מרדנות בשנות ה-60', ג'ורג' בסט היווה סוג של כוכב פופ, ג'ון מקנרו נתפס ככוכב רוק, מראדונה היה מעין קדוש מעונה, אריק קאנטונה נתפס כסוג של ארטיסט רומנטי, ואנדרה אגאסי בצעירותו הוביל קו חדש של חיפוש רוחני וחיפוש משמעויות בחיים.

העידן הזה הסתיים ב-1998. בדיוק כשפול גאסקוין, הכדורגלן האנגלי השיכור, הודח מסגל נבחרת אנגליה לגביע העולם ואגאסי החל לעבוד על עצמו פיזית ולהיות מחוייב לטניס. הפנטזיסט הפך לאיש שאפתן ומיושב. הוא הבין שספורט מודרני כל כך תובעני - אי אפשר לעשות אותו מתי שבא לו. אתה חייב לחיות אותו בכל רגע נתון, ואין שום דרך אחרת מלבד זה.

תעשיית הרובוטים

כיום, כוכבי העל הם בסך הכל חלק מארגוני ספורט. כך בדיוק הם חונכו מאז שהם ילדים, מהרגע בו לבשו מדי ספורט שנועדו לייצג את הספונסרים. אין מקום לאישיות שונה. יש קודים משמעתיים קשיחים, צריך ללכת לישון מוקדם, ותמיד לדאוג להעביר את המסרים של ארגוני הבריאות לתקשורת. דייויד בקהאם אולי נראה כמו סופר-מודל, אבל זה רק למראית עין: הוא עובד קשה כמו כלב. אפילו שחקני קריקט התחילו לשמור על הגזרה, ושחקני כדורסל ב-NBA כבר בקושי נעצרים על-ידי המשטרה.

ספורטאים בעלי אישיות יוצאת דופן נעלמו כמעט לחלוטין מהספורט ברמות הגבוהות. האחרון היה זינאדין זידאן, עם הנגיחה המפורסמת בגמר גביע העולם ב-2006. המהלך כנראה עלה לצרפת בזכייה בתואר, אבל גם זה לא מנע מזידאן כמה שבועות לאחר מכן להיבחר בצרפת לאישיות הכי פופולרית במדינה. בתעשייה שבה ההתנהגות הפכה להיות כזו שמקדשת את המטרה בלבד, זידאן הצליח לרגע אחד להיות משב רוח חיובי.

אבל גם זידאן הרשה לעצמו את אותה התנהגות רק לרגע אחד אחרון בקריירה. ספורטאים שסטו מהדרך המקובלת ומהנהלים למשך יותר מיום אחד או שניים, לא יכולים לשרוד בביזנס. רונאלדיניו היה השחקן הטוב בעולם עד שמישהו החליט שהוא טועם יותר מדי מחיי הלילה ומהמועדונים. עכשיו הוא מחמם את הספסל במילאן.

זה יכול להיות נחמד להיזכר בימים ההם, כשספורטאים היו אנשים "אמיתיים". היום הם נראים טוב, מכוונים למטרה, וניחנים ביכולות טובות יותר על המגרש מבעבר. רוג'ר פדרר הוא מושלם. ליאו מסי, "מראדונה החדש", כנראה ירשום הישגים ספורטיביים רבים יותר ממראדונה בגלל שלא יסבול מאותם פגמים של "האיש השמן".

אבל עדיין, מראדונה תמיד ייזכר במי שנגע ביותר אנשים בעולם לעומת מסי. בגלל שאף אחד לא יכול להיות מזוהה עם שלמות.

צרו איתנו קשר *5988