תדע כל אם עברייה

פערים בתפיסת עולם בין הורים לילדיהם בני העשרה, הם כמעט מובנים מאליהם. הן מפני שלאנשים שונים, ואפילו קרובים, יכולות להיות דעות שונות לגבי אותו עניין, והן מפני שבגיל העשרה רוצים הצעירים לשנות את העולם, בעוד שהמבוגרים כבר ויתרו, ויסתפקו בלעשות את הכי טוב שהם יודעים בתוך כללי המשחק הקיימים.

עד כאן אני מניח שלא חידשתי דבר בקשר לאחד הקונפליקטים המרכזיים בחברה האנושית, אבל מה קורה כאשר הפערים חורגים מהתחום שאותו אפשר לפטור כ"שאלה של השקפה", ונוגעים ביסודות העמוקים ביותר שעליהם מושתתים חיינו? כזה, לפחות בתחילת הדרך, הוא הקונפליקט בין מרית צמרת לבנה שמרי.

היא גדלה וחונכה בקיבוץ, על ערכי ארץ ישראל הישנה והטובה, בעוד הוא סבור שהיא אינה טובה כלל. מבחינתו, ישראל היא מדינה כובשת, וכך גם צבאה שאליו הוא מסרב להתגייס. אמו מלווה אותו בדרך החתחתים של הסרבנות, דרך בית המשפט הצבאי והעונשים הכבדים שהוא גוזר על סרבנים, ובדרך מתבררים לא רק הקונפליקטים של האם ובנה, אלא גם ערכי הליבה של החברה הישראלית.

זה המקום להבהיר שסרבני גיוס הם בעיניי עבריינים מהסוג הגרוע ביותר. יש הבדל גדול בין צעיר שמתגייס לצה"ל, ובכפוף לשירות המועיל ביותר שאותו הוא יכול לבצע, מחליט לסרב פקודה כשהיא מתנגשת בערכיו העמוקים ביותר, ומוכן לשלם גם את המחיר וללכת לכלא (בין אם הוא עושה זאת נוכח פקודה לכבוש מחנה פליטים, או נוכח פקודה לעקור מתיישבים מבתיהם), לבין מי שמראש מוציא את עצמו מן הכלל.

העובדה שאני סבור שאת האחרונים יש לנדות חברתית ולהעניש בכל חומרת הדין, אינה אומרת שאין להם כמה טיעונים ששווים בדיקה, כמו למשל הטענה שלפיה עצם הנכונות שלנו "לתרום את חלקנו" משמרת אותנו בתוך מעגל דמים שאין ממנו מוצא.

אני יכול כמובן לנסות ולשכנע אותם, להוכיח שעם כל הצער על עוולות הכיבוש, הרי שעוד בטרם נכבש כאן, לשיטתם, אפילו רגב של אדמה זרה, היה ליישוב היהודי צורך חיוני בכוח מגן. אבל למדינה אין זמן להתווכח עם כל נער נאיבי שהחליט לשנות את העולם. לאמא שלו, לעומת זאת, יש את הדאגה שאינה תלויה בדבר לגורל הבן האובד.