יש להם ארץ אחרת

סניור ישראל

זה 46 שנה שאריאל עבאדי, נצר למשפחת ס"ט ירושלמית, מדלג בדרום אמריקה, מייעץ לנשיאים ומתווך בעסקות נשק

כשלהק הכפירים של חיל האוויר האקוודורי חלף לפני עשור במטס מעל שמי קיטו, אריאל עבאדי, האיש שאחראי להגעתם לשם ב-1982, יכול היה לרגע לחוש כאילו הוא צופה במטס של חיל האוויר הישראלי. מן הלהק הזה שרד בינתיים רק מטוס מבצעי אחד, אבל העסקה הזו, סבור עבאדי, תרמה לקידום עסקות רבות אחרות, צבאיות ואזרחיות, בין ישראל לאקוודור. "אפשר לומר שאני סייעתי לפתוח את אקוודור לעסקים ישראליים", אומר מי שזכה באקוודור לכינוי "סניור ישראל".

עבאדי, 76, הוא מאנשי העסקים הישראלים הוותיקים ביותר בדרום אמריקה, אם לא הוותיק שבהם. כמו נציג רשמי של ישראל, הוא מדלג ממדינה למדינה, מייעץ פה, מתווך שם ועושה עסקים אחרים משלו, כבר 46 שנה. נשיאים נבחרו והודחו, חלקם כאלה שהוא הכיר אישית, הפיכות צבאיות ואזרחיות התחוללו, והוא עדיין בדרום אמריקה, יודע לבצע עסקות כשצריך, וגם להתכופף, או "להתכווץ" כלשונו, בימי משבר כלכלי. כשהוא משייט בג'יפ החבוט והישן שלו, שנראה כמו משנת הייצור של הכפירים, אפשר לטעות ולחשוב שהוא פקיד בדימוס, אבל מאחורי גבו מרננים עליו אויבי ישראל בוונצואלה ובאקוודור שהוא סוכן של המוסד, ושהיה מעורב אף ברצח של נשיא.

ביקור בביתו בקיטו מזכיר ביקור בבית בשכונת רחביה בירושלים. הסלון הוא על טהרת האמנות, המוזיקה והספרות הישראליות. כאילו הוא משנן את "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני", עבאדי מצליח לשמר את המורשת הירושלמית שלו גם לאחר שנים רבות בנכר. "מעולם לא הרגשתי שעזבתי את הארץ", הוא אומר. "משה דיין היה אצלי בקראקס ב-1966, בימים שבהם הקים את מפלגת רפ"י, וארגנתי שם קוקטייל לכבודו. כשהוא חזר ארצה, הוא מסר לאבי דרישת שלום ואמר לו, 'בנך לא יורד'".

עברו מאז יותר מ-43 שנים, ואתה למעשה יורד. כיצד הרגשת כשרבין המנוח כינה את היורדים "נפולת של נמושות"?

"מאוד הערכתי את רבין. כמה מבני משפחתי היו חיילים שלו בפלמ"ח, ובת דודתי, פקודה שלו, אף נהרגה. כשהוא אמר את זה, אנשים הזדעזעו, אבל אני לא ראיתי את עצמי כיורד, אז קיבלתי את זה כהתבטאות ביקורתית לא מוצדקת. פעם היו עשרת אלפים ישראלים בחוץ, ועכשיו יש מיליון וזה מקובל בכל העולם. אפשר לעשות הרבה למען ישראל, כפי שאני עשיתי, גם כשחיים בחו"ל. אבל המילים האחרונות של אבי אליי, כשביקרתי אצלו בבית החולים היו: 'אתה חוזר לירושלים!'"

האב מת ב-1969, עבאדי טרם חזר, אבל כמו בשיר הידוע, הוא משוכנע שהוא עוד ישוב. "מתי? אני לא יודע, אבל כן, אני אחזור". מחכה לו שם הדרכון הפלסטיני של הוריו משנת 1927, וגם בית עבאדי בעיר העתיקה עם שלט פליז קטן, שאולי אפשר יהיה יום אחד להוסיף לו את הכתובת: אריאל עבאדי, הס"ט הכי שורשי בדרום אמריקה.

יותר שגריר משגריר

לפני העסקות הכלכליות וייצוג האינטרסים הישראליים באמריקה הלטינית, עבאדי הוא בן לאחת המשפחות הספרדיות הכי שורשיות בתולדות היישוב הישן, כזו שחיה בירושלים משנת 1,650 לערך, ואם להסתמך על פרופ' יואל יוסף ריבלין, אביו המנוח של יו"ר הכנסת רובי ריבלין, המשפחה מעולם לא יצאה לגלות. סבו של עבאדי, אברהם, היה בורר ידוע בעיר העתיקה בין ערבים, ובית המשפחה שם הפך לאתר לשימור.

אביו, יצחק עבאדי, ממחדשי הלשון העברית, היה המתורגמן של גנרל אלנבי עם כיבוש ירושלים בשלהי מלחמת העולם הראשונה, המתרגם הראשי של ממשלת המנדט, והאיש שדאג להנפיק בדרכון המנדטורי את החידוש ארץ-ישראל, וכך נוצר הצימוד המיתולוגי: פלסטינה-א"י. אביו של עבאדי היה גם חברו של איתמר בן-אב"י, בנו של אליעזר בן-יהודה, ועזר לו בעריכת העיתון העברי הראשון, "דואר היום".

האב, חבר ועד הלשון, שדיבר שבע שפות על בוריין, התרועע עם כל ראשי היישוב הישן, ביניהם ראשי ממשלות לעתיד כדוד בן-גוריון ומשה שרת, ונשיאים כחיים ויצמן ויצחק בן-צבי, שאת ספרו תרגם לאנגלית. אגב, סנדקו של אריאל עבאדי בטקס ברית המילה היה המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק, חברו של אביו.

למגינת לבו של אביו, ששאף שבנו ילך בדרכיו ויבחר בקריירה של סופר או של שחקן, פנה עבאדי דווקא לעולם העסקים. "אצלנו בבית, כסף הייתה מילה גסה", הוא מספר, "ואבי לא הבין מה פתאום אני הולך לעשות עסקים". ב-1963 נשלח עבאדי מטעם חברת רסקו לקראקס, בירת ונצואלה. הוא עשה זאת לאחר שלמד משפטים באוניברסיטה העברית, אך לא הוסמך לעורך דין, ולאחר שלמד במכון הגבוה ללימודים בינלאומיים בז'נבה ויתר על השאיפה להמשיך בקריירה דיפלומטית.

עבאדי גיבש בוונצואלה עמדה מקורית, שלפיה שגרירויות לא בהכרח נחוצות, אלא בעיקר היוזמה הפרטית. הוא פתח בוונצואלה חברת ייעוץ, ובהמשך גם הקים חווה המשתרעת על שטח של עשרים אלף דונמים, שהשתמשה בטכנולוגיה חקלאית ישראלית. "אמרתי תמיד לאנשים: 'חבר'ה, חבל על הזמן שלכם. אני בעד מעשים בשטח ולא פוליטיקה'. כבר אז חשבתי שלא צריך שגרירויות בדרום אמריקה, אלא צריך את בעלת הקיוסק מלמטה שתקבל מענק חודשי ותחלק את הפמפלטים שישראל רוצה להפיץ. וזה היה עוד הרבה לפני עידן האינטרנט, שבו כל אחד יכול להשיג כיום מידע".

למה זה סותר?

"להחזיק שגרירות זה יקר וגם מסכן אנשים. באזור דרום אמריקה ניסו לפגוע בכמה שגרירויות, אז למה לסכן אנשים? בארצות מובילות צריך שגרירויות, אבל באזור דרום אמריקה זה לא נחוץ באותה המידה. אפשר להגיש את השירותים בעזרת יוזמה פרטית. מובן שיש גם צד חיובי בקיום שגרירות, אבל אם בוחנים את יחסי העלות-תועלת ואת המאמץ של קיום שגרירות, אז גם היום הצורך בזה הוא מינימלי".

איך אתה מסביר את העוינות הגוברת ביבשת לישראל, ששיאה בסגירת השגרירות בוונצואלה?

"אנחנו עדים לתוצאות של הזנחה סוציאלית-כלכלית-פוליטית של שכבות רחבות, שצברו מרירות נגד ממשלות שהזניחו אותם".

הם מרירים וישראל משלמת את המחיר?

"היחס הנוכחי לישראל נובע מכישלון ההסברה הישראלית ומהאהדה לאנדרדוג הפלסטיני. ישראל לא ידעה להכין את דעת הקהל הבינלאומית למלחמה בעזה ולעשות רעש מהקסאמים. היום זה פופולרי להגיד שבעזה הייתה שואה. הכול קורה כאן משיקולים כלכליים. הם חושבים שהעולם יהיה טוב יותר עם כספים סיניים ואיראניים".

פגשת בעבר את צ'אבס. כיצד התרשמת ממנו?

"הוא טיפוס מאוד כריזמטי, מבריק, עם שאיפה לכוחנות אבסולוטית. הוא בזבז הרבה כספים של המדינה על פרויקטים שאפתניים מחוץ לוונצואלה, והיום מתמודד עם המשבר. פידל קסטרו הוא אינטלקטואל, ואילו צ'אבס הוא פופוליסט, שיודע לנצל את משבי הרוח השונים. פגשתי אותו לפני תשע שנים, ואז לא חשבתי שהוא יאריך ימים בשלטון. אחרי הפגישה, נסעתי יחד עם שר החקלאות של ונצואלה לביקור בישראל, וניסינו לקדם יצוא ישראלי של מערכות השקיה. רק לפני שנה וחצי שר האוצר של ונצואלה, המקורב מאוד לצ'אבס, הזמין אותי להשתתף בתערוכה חקלאית בטהרן, אבל לא נעניתי להזמנה".

שר המלחמה

עבאדי לא חי כיום בוונצואלה, אבל מבקר בה בתכיפות הנחוצה. ב-1973, עשר שנים לאחר שנישא שם לאמריקאית (לעבאדי יש ממנה שלוש בנות, ומבת זוגו הנוכחית שתי בנות. לכל הבנות שמות ישראליים, אך כולן חיות בחו"ל), נסע לקיטו כנציג חברת תדיראן. בקיטו פתח סניף של חברת ייעוץ, ובהמשך חברת תעופה קטנה, לטיסות פנים ולטיסות בינלאומיות. אחד ממטוסי החברה התרסק לפני כשנתיים וחצי, וחמישה מנוסעיו נספו, ומאז החברה בהקפאה ועסקיו של עבאדי ספגו מכה. את מפעל הבשר שבבעלותו הוא השכיר.

בעבר שימש עבאדי גם כיועץ של חברת בואינג ושל חברת הנפט פטרו אקוודור, אולם עיקר מאמציו הושקעו בשעתו בקידום היחסים העסקיים והצבאיים בין אקוודור לישראל. הוא יזם את עסקת הכפירים בעלות של 200 מיליון דולרים, עסקת המטוסים הגדולה ביותר שביצעה ישראל עד לאותה שנה. ככל הידוע, ממשלת אקוודור טרם סיימה לשלם את יתרת חובה לישראל על העסקה, אולם עבאדי רואה את הצד החיובי: בעקבות הכפירים בוצעו עסקות ענק נוספות בין שתי המדינות. התעשייה הצבאית הקימה לאקוודור את התעשייה הצבאית שלה, וכן בוצעו עסקות עם רפא"ל, אלביט, נצר סירני, חגור, אלישרא ועם חברות נוספות.

"בזכות ישראל, אקוודור ניצחה בשתי מלחמות את פרו", טוען עבאדי. "ב-1982 הגיעו לכאן מומחים צבאיים שלנו להצגת כלי נשק, ובדיוק פרצה מלחמה בין פרו לאקוודור. שר הביטחון דאז של אקוודור ביקש ממני לעזור לו. הלבישו את המומחים במדי צבא אקוודור, ושלחו אותם עם הנשק ועם התחמושת שהיו להם לאזור שבו ציפו לפלישה פרואנית. כשלצבא פרו נודע שיש מומחים ישראליים, הוא החליט לוותר על הפלישה. ב-1995, מטוסי הכפיר הפציצו פעמיים את פרו, תוך שהם נעזרים בטילים של רפא"ל, וזה תרם לנסיגת פרו".

שמו של עבאדי נקשר באקוודור לא רק להצלחות צבאיות, אלא גם להתנקשות כביכול בחייו של נשיא אקוודור, חיימה רולדוס, ב-1982. כנשיא, ניסה רולדוס לבצע כמה מהפכות אזרחיות קטנות במדינה, אבל התרסק עם מטוסו, ולפי השמועות, ידו של הסי.איי.איי הייתה בדבר. חיימה גלרזה סבאלה פרסם, זמן קצר לאחר מותו, ספר בשם "מי הרג את רולדוס?" שבו הוא מעלה השערות אחדות בעניין, שכמה מהן היו בבחינת הזמנה לרצח של עבאדי עצמו. סבאלה טען בספר כי עבאדי הוא איש המוסד הישראלי, שדיווח לאמריקאים על תנועותיו של רולדוס. ההוכחה העיקרית שמצא סבאלה לקשר היא כדלקמן: יום לפני התאונה ביקר עבאדי בארמון הנשיאות כשהוא מתהדר בשפם, ולמחרת ההתרסקות הוא גילח אותו. סבאלה פרסם בספר את כתובתו המלאה ואת מספרי הטלפונים של עבאדי, וזה נאלץ לרדת למשך כמה ימים למחתרת ומצא מסתור אצל חבריו מהתעשייה האווירית של אקוודור.

ההאשמות הללו מעוררות גיחוך בעבאדי עד היום: "בגלל שגילחתי את השפם אני מעורב ברצח נשיא? מעולם לא עבדתי עם המוסד, ואין לי שום קשר למות רולדוס. מי שכתב את זה הוא קומוניסט שמומן על-ידי אש"ף". גם בהמשך נאלץ עבאדי לנקוט אמצעי זהירות, "כי שמעתי שעוקבים אחריי".

לסיכום, שווה היום בכלל לישראלי להשקיע בדרום אמריקה?

"הלקח העסקי שלי הוא שבאמצעות היוזמה הפרטית אפשר לקדם אינטרסים ישראליים בעלות נמוכה הרבה יותר מכפי ששילמו ממשלות ישראל במשך השנים, ולטעמי בתועלת פוליטית אפסית. אבל בעבר היו כאן הרבה יותר אפשרויות עסקיות. כיום, הזעזועים הפוליטיים מגבילים את האפשרויות לביצוע עסקות גדולות. כשאתה מנסה לקדם עסקה, מתחלף פתאום נשיא או משנים חוקה, ואז כל המאמצים יורדים לטמיון".

הקשר הישראלי | פנמה, ירון אביטוב

אורית מוכרת ספרים

בסוף עוד יכתבו על זה ספר: אורית בטש, ילידת תל אביב, בוגרת האוניברסיטה העברית ובעלת רשת הספרים הגדולה בפנמה, מובילה את מהפכת הקריאה במדינה

מעטים נתנו לה סיכוי, אבל תשע שנים אחרי שאורית בטש, ישראלית לשעבר המתגוררת בפנמה סיטי, הקימה את רשת חנויות הספרים "אומברה דה למאנשה" (איש למאנשה), ניתן להגדיר את המהלך כהצלחה מסחררת. לא רק במובן המסחרי, אלא גם כמהפכה תרבותית של ממש.

בטש יצקה משמעות חדשה במונח היהודי "עם הספר", ושינתה מקצה אל קצה את מאזן הקריאה של תושבי פנמה. המספרים אמנם עדיין רחוקים למדי מאלה של ישראל, שהתחרויות בין ההוצאות והרשתות מורידות את מחירי הספרים לרמות גיחוך, אבל המגמה הפנמית, בהובלתה של בטש, מעידה על עלייה מתמדת. כך, בעוד שבשנת 2000 עולם הספר היה כמעט זר לחלוטין לתושבי פנמה, הרי שמאז שיעור הקריאה הממוצע במדינה הכפיל ואף ריבע את עצמו, וכיום הפנמי רוכש בממוצע שני ספרים מדי שנה. נתוני קריאה רשמיים לא היו בעבר, אולם ההערכות הן שמדובר היה בקריאת חצי ספר בשנה לנפש במקרה הטוב, וזאת במדינה שבה האוכלוסייה מונה שלושה מיליון נפשות, מתוכם חמש קבוצת אתניות של אינדיאנים, שחלקם אינם יודעי קרוא וכתוב. ישראלי, לשם השוואה, רוכש בממוצע חמישה ספרים.

"שיעור הקריאה בפנמה צמח במאות אחוזים מאז שפתחתי את הרשת, ואני מצפה שהוא יגדל עוד יותר", אומרת בטש בראיון ל-G, ומכוונת לכך שבפנמה נמכרים כיום כ-150 אלף ספרי קריאה בשנה; שני-שלישים מתוכם ברשת שלה, כשהמבוקשים ביותר הם ספריו של פאולו קואלו הברזילאי, כמו גם ספרים רוחניים. בעוד קאולו מוכר ברשת עשרת אלפים עותקים בשנה, עמוס עוז, הסופר הישראלי היחיד ששמו אומר משהו לקומץ פנמים, מוכר חמישים ספרים בלבד לשנה. "אני מביאה לא מעט ספרות ישראלית מתורגמת, אבל זה לא נמכר בכמויות, כי הם לא מכירים בכלל את הסופרים. אבל הספרות הישראלית היא ברמה מאוד גבוהה, ואני מנסה להגביר את המודעות אליה. שיווקתי בפנמה גם ספרים רבים על השואה (בטש היא נשיאת ארגון "יד ושם" של פנמה, י' א'), והפנמים נחשפו לנושא שהיה זר להם לחלוטין. אנחנו מלמדים על השואה גם בבתי הספר".

בפנמה היא נאלצת להתמודד מול יריב מבית - כאשר גם הרשת השנייה בגודלה במדינה, "לואיס", היא בבעלות יהודית. האם אנו עדים למלחמת יהודים דוגמת זו שמתחוללת בארץ בין סטימצקי לצומת ספרים? "ברשת שלי יש יותר מפי שניים חנויות מלואיס", מגיבה בטש. "אבל כל מה שאני יכולה לומר זה שלמרות הרצון הטוב שלי, לצערי אין שיתוף פעולה בין אנשי הספר היהודים".

שייכת לא שייכת

בטש, 48, ילידת תל אביב, היגרה כילדה יחד עם משפחתה לפנמה, ואף ייצגה אותה בחידון התנ"ך, למדה באוניברסיטה העברית בירושלים ועקרה סופית לפנמה, אם כי היא ממשיכה לבקר תדיר בישראל. בטש חיה למעשה בין שני העולמות, בין ישראל לפנמה ובין העולם החרדי לחילוני. היא אישה מסורתית המשתייכת לקהילה חרדית - חברי הקהילה מתגוררים ברובם בשכונת פייטייה בפנמה סיטי, שעטנז של ברוקלין ומאה שערים - אך מתפרנסת מעולם הספרות החילוני. היא מסכימה שהיא טיפוס חריג בנוף האורתודוקסי של הקהילה היהודית בפנמה. "היום הגישה אליי יותר חיובית, אבל כל הזמן היה עליי להילחם כדי לשנות את העולם", אומרת בטש. "אבל אני רגילה לזה, תמיד הרגשתי לא שייכת. כשהגעתי כנערה לישראל, לחידון התנ"ך, ראיינו אותי בעיתון והציגו אותי כבת של יורדים, וזאת למרות שסיפרתי שאני אוהבת את ישראל ושאני ציונית ורוצה לחזור לשרת בצבא.

"לבסוף חזרתי לארץ, ללמוד באוניברסיטה העברית, ואלה היו שנים קשות עבורי מבחינת המפגש עם המציאות הישראלית. מדינה מקסימה, אבל האנשים היו מאוד אגרסיביים לטעמי. לא קיבלו אותי בתור ישראלית אלא בתור זרה, הגם שאני ילידת ישראל. וככה, בישראל התייחסו אליי כזרה, ופה, בפנמה, מתייחסים אליי כישראלית ולא כפנמית. הפנמים, כולל סופרים ואנשי ספרות, לא רואים בי חלק מהם. אני חלק ולא חלק, שייכת, ובעיקר לא שייכת".

אחרי שעסקה בחינוך במשך שנים רבות, פתחה בטש בשנת 2000 את החנות הראשונה שלה, לספרי קודש - כמו זו שיש לאחותה המתגוררת בקוסטה ריקה. כעבור זמן קצר החליטה לפתוח חנות שנייה, והפעם בקונספט שונה: חנות ספרים חילונית, וזאת רק לאחר שזכתה לברכת הרב ציון לוי המנוח, הרב הראשי של פנמה, שמותו, בנובמבר האחרון, היווה אבידה קשה לקהילה. מחנות אחת צמחה בטש בהדרגה לרשת של שבע חנויות, והיא במגעים להגדיל את הרשת שלה עוד יותר ולמכור זיכיונות לחנויות נוספות מעבר לשניים שכבר מכרה. כמה עולה זיכיון? בטש גובה 40 אלף דולרים לפתיחת חנות קטנה, לפחות 80 אלף דולרים לחנות בינונית בגודלה, ובין 200 ל-250 אלף דולרים עבור פתיחת חנות ספרים גדולה עם בית קפה, עם אינטרנט ועם חדר פעילות.

רווחים? בינתיים מתאזנים

בעוד שנתוני הקריאה בעלייה מתמדת, ההצלחה, לפי שעה, אינה באה לידי ביטוי גם במאזנים הכספיים. שמונה שנים סבלה בטש מהפסדים כספיים לא קטנים, עד שבעלה, והאיש שבעצם מממן יחד עם משפחתו האמידה מאוד את השיגעון הפרטי הזה שלה, העיר לה: "איך יכול להיות שאת עובדת כל-כך קשה ולא עושה כסף?"

לאחרונה הצליחה הרשת להתאזן, אבל בטש מבהירה שאחרי כל ההוצאות, לפי שעה אין לה ממש רווחים. על סדר הגודל העסקי של הרשת היא מסרבת להרחיב, וכל שהיא מוכנה לפרט הוא שבעשור האחרון חל גידול של 150% ברווחי החברה. גורם בקהילה היהודית בפנמה העריך את השווי הכולל של הרשת שלה במיליון דולר בקירוב. בטש לא מאשרת ולא מכחישה.

מעניין אותה יותר לדבר על ספרות ועל עקרונות מאשר על רכילות משפחתית ועל עסקים. "המטרה שלי", מדגישה בטש, "היא לא לעשות כסף אלא לשנות את העולם. אני שואפת שלדורות הבאים בעולם יהיה טוב יותר, והספרות יכולה לתרום לכך. הספר נותן יציבות נפשית ויכול להפוך את הצעירים ליותר פרודוקטיביים. הספר הוא החבר הכי טוב שלנו, ומלמד אותנו גם כיצד ליהנות מהבדידות שלנו".

המדינות המובילות בשיעורי הקריאה באמריקה הלטינית הן ארגנטינה וצ'ילה. בצ'ילה, 70.4% מהאוכלוסייה הצהירו שהם קוראים ספרים בקביעות או בצורה מזדמנת, ואילו בארגנטינה השמיעו 52% הצהרה דומה. משתי הארצות הללו פנמה אולי עדיין רחוקה, אבל עם האמביציה של בטש, שנמנית גם עם מארגניו של יריד ספרים בינלאומי המתקיים בפנמה מדי שנה, היא אולי עשויה לסגור בהדרגה את הפער.

"פנמה היא מדינה מאוד חומרנית", מסכמת בטש. "כל מה שמעניין אותם זה כסף, וכל מה שמעניין אותי זה חינוך. הרמה התרבותית ממש לא גבוהה, והיה קשה למשוך אנשים לחנות ספרים ולשנות את המנטליות הזו. היה צריך ממש ללמד אותם את חשיבות הספר ומה זה להיכנס לחנות ספרים, דברים שבישראל הם מובנים מאליהם. חיפשתי כל מיני גימיקים איך למשוך אותם, ובין השאר שעת סיפור לילדים, חלוקת כוסות קפה וכריכים חינם לקונים, תחפושות ועוד".

בישראל מכירים היטב את הגימיקים האלה.

"העתקתי כמה גימיקים מישראל, אבל לא יכולתי להעתיק את סטימצקי, למשל, כי הם מתמקדים בביזנס ואילו אני בחינוך. עשיתי פוסטרים לרשת שלי, ובעיקר במסגרת יריד הספרים הבינלאומי. השקעתי בזה, אבל צריך להבין שהייתי מוגבלת. הפרסומת הכי טובה היא גם מפה לאוזן. צריך לפנות לקהל יעד, ובעיקר לילדים. אני מחנכת אותם לקריאה כדי שלדור הבא של פנמה הספרות תהיה הרבה יותר מובנת מאליה".

הפנמים גם קוראים את הספרים, או שרק קונים יותר?

"אחרי עשר שנים של עבודה קשה, אני לא יכולה להבטיח שהפנמים קוראים את כל הספרים שהם קונים, אבל הם לפחות מרגישים טוב לצאת עם השקית של הומברה דה למאנשה".

טוב, גם בישראל יש מערכונים של הגששים בנוסח "קניתיו אך טרם הספיקותי לעיין בו".

"אל תשווה. שיעור הקריאה בישראל הוא מהגבוהים בעולם, ואילו בפנמה 37% מהאוכלוסייה סובלים מעוני, ולא יכולים להרשות לעצמם לרכוש ספר. אבל הסלוגן שלי 'בפנמה כן קוראים' מתחיל לתפוס".

הקשר הישראלי | אקוודור, ירון אביטוב

פול פוזישן

אחרי שהפכו ליצרני קפה מהגדולים באקוודור והקימו מלון לשלום במזרח התיכון, משה ושפרה ערמון רוצים עכשיו לחזור לארץ

כשמסיבים בלובי המרווח ושטוף השמש של מלון ויסטה דל מונדו, והראש מסתובב מרוב אנרגיות חיוביות, הקורנות מנקודת האפס של פסגות מרובע ההרים הגעשי המקיף את המלון (אימבבורה, קוטקאצ'י, מוחנדה וזרו נגרו), הדבר האחרון שאפשר לחשוב עליו הוא הגעש של המזרח התיכון שמתיז לבה פוליטית ומלחמתית. אבל דווקא במלון המרוחק נושא השיחה העיקרי שמעסיק את הבעלים, בני הזוג משה ושפרה ערמון, הוא המצב בישראל. 26 שנה הם חיים באקוודור, אבל למרות ההצלחה העסקית הגדולה, הם חולמים על היום שבו הם ישובו ארצה ולא רק יתגעגעו אליה באמצעות שיחות יומיומיות בסקייפ.

מלובי המלון משקיף ערמון, 61, על נוף "עמק הזריחה", שיכול להזכיר לו במשהו את נופי עמק יזרעאל, שבהם התחנך כנער בפנימייה החקלאית בנהלל. ערמון (קסטנבאום במקור), עלה ארצה מצ'כיה כתינוק בן שנה, גר בעכו וגדל בבית בית"רי, שמנחם בגין נהג להתארח בו. לאחר מכן עבר ללמוד בנהלל, והיה בן מחזורם (מחזור מ"א) של רבקה זוהר, שהייתה איתו עוד בגן הילדים בעכו, ושל שאול מופז. מחזור מעליו למדו יהונתן גפן והזמרת שולה חן. מופז היה שותפו לחדר במשך שנתיים, והם חלקו שם את תקופת התבגרותם; נער ממוצא צ'כי, נער ממוצא פרסי ועוד נער יתום (יובל סולדש, גאון מחשבים) - קיבוץ גלויות ישראלי טיפוסי. עם מופז הוא נפגש בפעם האחרונה במלחמת יום הכיפורים, כשנתקלו זה בזה באקראי ביציאה מהתעלה וערמון שאל אותו: "שאול, לאן נעלמו השערות?"

בדרך מנהלל לעסקים הספיק ערמון, כדורסלן הפועל גבת ומכבי חיפה, לשמור אישית לוחצת על תנחום כהן-מינץ, ללמוד בווינגייט ולעבוד כמנהל בית האריזה של המשביר המרכזי, שאותו הפך ממתקן מיושן למפעל אריזה מודרני וראשון מסוגו בארץ. שפרה, אשתו, ניהלה בית אבות ברעננה.

ב-1983, זמן קצר לאחר שקיבל את פרס העובד המצטיין של ההסתדרות מידי המזכ"ל דאז ירוחם משל, ולאחר שהבין שעם התעודה יתקשה, כדבריו, לקנות מצרכים בקו-אופ, החליט ערמון להעז. הוא עקר יחד עם אשתו ועם שני ילדיו לאקוודור, שם נכנס לעסקי הקפה. ערמון לקח את המשימה ביסודיות המאפיינת אותו בכל דבר ועניין. נסע במשאיות וברכבים מקרטעים, ביקר בחוות מרוחקות ושוטט בג'ונגלים, וכל זאת בחיפוש אחר פולי הקפה המשובחים ביותר. ההרפתקאות במעבי הג'ונגל סיכנו לא פעם את חייו. "זה לימד אותי שאני לא מוישה גרוס, ושאסור לי, בגלל היוזמה שלי והראש היהודי, להשתלט על כל השוק", הוא אומר. "הבנתי שמשפחות רבות חיות מהמסחר בקפה, והוא שייך להן, לא לי".

הוא פתח מפעל קפה בגואיאקיל, עיר הנמל הגדולה באקוודור, שהעסיק 400 עובדים מקומיים ושנחשב לאחד משלושת המפעלים הגדולים במדינה. לאחר מכן קיבל הצעה מפתה לפתוח חוות ענק בשטח של 15 אלף קילומטרים רבועים בגיאנה הצרפתית. ריח הקפה גירה אותו לעסקים נוספים, אבל לבסוף הוא התמקד באקוודור, ובמשך 15 השנים האחרונות, שבהן הוא ואשתו היו הבעלים של מפעל הקפה והקקאו, הם עשו כסף לא פחות משהפיקו פולי קפה.

"הגענו לאקוודור בטיימינג טוב מבחינת מערך הקפה הבינלאומי, שחיפש מקורות חדשים וזולים שאותם יכולנו לספק", הוא מספר. "היום עסקי הקפה השתנו, והם פחות רנטביליים מבעבר. כשהגענו, אקוודור הייתה גן עדן למשקיעים זרים, ובעיניי היא כזאת גם היום. המשבר הכלכלי העולמי, שפוגע היום בכולם, בעשירים ובעניים, מורגש פחות באקוודור, ובאופן כללי מדינות דרום אמריקה נפגעו פחות מאשר ארצות אחרות. עובדה שבנקים התמוטטו בארצות הברית ובאירופה, אבל לא כאן, ושיעור האבטלה לא עלה כאן באופן יחסי".

ומה לגבי החשש מהלאמות שתמיד קיים כאן?

שפרה: "זה לא קרה ב-26 השנים שאנחנו כאן, ואנחנו מקווים שזה לא יקרה גם בעתיד".

לא מסתירים את הישראליות

את גואיאקיל עזבו הערמונים זה כבר, לאחר שמשה הותקף במהלך שוד בנק, נפצע ואושפז. לאחר שחרורו מבית החולים החליט לבחור באורח חיים פציפיסטי ושליו יותר, שאותו הוא אף מלווה בכתיבת ספר בשם "דמוקרטיה זו עדיין לא חירות", שעוסק בחברה העתידנית. ערמון פתח מרכז קונגרסים לשלום, שבו הוא מציע לארח ישראלים ופלסטינים לשיחות שלום, וכן מלון ספא חמישה כוכבים המטיף לשלום עולמי ובמזרח התיכון (www.agoldenspa.com). המלון מציע טיפול ספא מיוחד - שעטנז של שיטה אינדיאנית ושיטה המבוססת על פירות וירקות אקזוטיים שהמציא ערמון בכבודו ובעצמו, שרבים ניסו ללמוד את המתכון שלה.

בחזית המלון מתנוססים פסלי ראשים של חתני פרס נובל לשלום, ביניהם לא מעט יהודים; בחצרו פסל של קיבוצניק וערבייה מחובקים. המלון משופע במזכרות ישראליות, ובמרכזו הסוויטה הישראלית המהודרת, המעוצבת לפי צבעי דגל הלאום והנראית כמו מוזיאון ישראל באקוודור, ומולה סוויטה המעוצבת בצורת כאפייה. "רוב הישראלים בחו"ל משתדלים לא להזדהות כישראלים, וזהו המלון היחיד שעיצב חדר ישראלי", מתגאה ערמון.

היום, כשחשבון הבנק שלהם מרופד מספיק, וכשבבעלותם מחסני ענק בגואיאקיל, מפעל קפה, בית מלון ועוד ("תמיד חשבנו שצריך לפזר סיכונים, לכן יש לנו לא מעט סלים, עם ביצים בכל סל", אומרת שפרה), יכולים בני הזוג להרשות לעצמם לחשוב על מכירת המלון, לראות באופק את היציאה לפנסיה, ואולי-אולי גם את השיבה לארץ. אם בעבר מיעטו לבקר בארץ, עקב האינטנסיביות של חייהם העסקיים, הרי כעת הם מבקרים בארץ כמעט מדי שנה. "מאז שעזבנו את ישראל, אנחנו חולמים לחזור אליה", אומרת שפרה. "אנחנו פה והלב שם. אמנם עשינו לביתנו, אבל המחיר הוא המרחק מהמקום שאליו אנחנו באמת שייכים".

איך אפשר לחזור לארץ אחרי 26 שנה?

משה: "באווירון, מה זאת אומרת איך? כמו שיצאנו, כך נחזור. ככל שהשנים חולפות, ככה הגעגועים לארץ גוברים. יש לי שם אימא קשישה וגם אח".

מה עוצר בעדכם?

שפרה: "כשאתה מושקע בעסקים, זה לא קל לחסל בבת אחת ולעזוב. העקירה מהארץ עם שני ילדים קטנים, שכיום חיים בבוסטון ובלוס אנג'לס, הייתה קשה, וקשה לא פחות לחזור".

לסיכום, מה תייעצו למשקיעים ישראלים שמעוניינים להגיע לדרום אמריקה?

שפרה: "משקיע זר שרוצה לעבוד בדרום אמריקה צריך להתאים את עצמו לכלכלה ולחברה המקומית, ולא לחשוב שעליו לשנות את המקומיים, משום שהוא עלול להיכשל מלכתחילה. צריך לכבד את המנטליות המסחרית שלהם, להכיר את אורח החיים שלהם, ולא לחטוא בהרגשת עליונות. אקוודור קיבלה אותנו בזרועות פתוחות, כי סיפקנו עבודה למאות אנשים, וכיצואנים הכנסנו דולרים בסכומים מכובדים".*

avitovy@yahoo.com

הקשר הישראלי | אוסטרליה, ליאורה אנגלר

דוקטור סוס

פרד פיזה, בעליה של אחת החוות לגידול סוסי מירוץ ולהרבעתם המצליחות באוסטרליה, הוא בכלל אבשלום פסח, דור שביעי מטבריה

את הקליפה הזו צריך לקלף, אבל לאחר שעושים זאת מגלים שמאחורי פרד פיזה, בעליה של "לומר פארק", חווה לגידול סוסי מירוץ ולהרבעתם באוסטרליה, עומד אבשלום פסח, יליד טבריה למשפחה שהייתה דור שביעי בארץ. פסח היה בן 10 כשמשפחתו עזבה את ישראל ב-1945 והתיישבה בסידני. על מנת להפוך את ההתאקלמות לקלה יותר שונה שמו לפרד, וגם שם המשפחה שובש עם השנים והפך לפיזה. בראיון ל-G הוא מקפיד שנאיית את שמו המקורי.

תהליך ההתאקלמות באוסטרליה לא כלל רק את שינוי השם. פסח התערה כאוסטרלי לכל דבר ועניין כאשר סיים את לימודי המשפטים בהצטיינות וכשהקים, ב-1962, משרד משלו. לאחר כשנה חבר לעמית מהאוניברסיטה, ויחד הקימו את דיאמונד פיזה עורכי דין, שהפך למשרד מוביל בתחומי המשפט המסחרי, הנדל"ן וההגירה. אבל זה היה רק שלב א' בחייו של פסח, שביקש לתת דרור לאהבה ישנה שלו: בעלי חיים. הוא החל לפתח עניין רב בסוסי מירוץ, קרא כל ספר אפשרי, ופקד דרך קבע מכירות פומביות של סוסים.

שלא כמו בישראל, באוסטרליה תחום מירוצי הסוסים פופולרי ביותר, ואירועי המירוצים, על שלל ההימורים סביבם, מרכזים עניין ויוקרה רבים. גם היום, כשהוא מתקרב ליום הולדתו ה-80, עיניו של פסח נוצצות כאשר סוסי המירוץ שלו עולים לדיון. הונו מוערך בעשרות מיליוני דולרים, וסוסיו נמכרים דרך קבע בעשרות ואף במאות אלפי דולרים. רבים מהם זכו במקומות ראשונים במירוצים יוקרתיים באוסטרליה, ופסח מתגאה בהם גם באתר האינטרנט של החווה (www.lomarparkstud.com).

את לומר פארק, הממוקמת במרחק כשעה ורבע נסיעה מדרום-מערב לסידני, והמשתרעת על פני כ-3,000 דונמים, הוא רכש ב-1967. במקום הוקמו אורוות וגם בתים, שלימים ישתכנו בהם עובדי החווה. לאחר חיפושים ארוכים רכש פסח ב-50 אלף דולרים את לה קורדוניה, זכר מיוחס מאנגליה, שהפך להצלחה מסחררת, וצאצאיו זכו במספר רב של מירוצים. פסח המשיך ורכש זכרים, בתחילה בעיקר מצרפת, מאנגליה ומקנדה, אבל כיום רוב הסוסים מגיעים מאוסטרליה.

"הרבעת סוסים שונה לגמרי מהרבעת פרות", הוא אומר. "עם סוסים, הכוונה היא להרביע אתלטים, שזה בעצם ניסיון לעשות את הבלתי אפשרי. אפשר לקרוא מאות ספרים על הנושא, ולבחור הורים שהם אלופים, אבל התוצאה יכולה להיות סוס שלא יוכיח את עצמו על המסלול. צאצא של אלופים אולי יוכיח את עצמו כאלוף אף הוא, אך עם סוסים זה כמו עם בני אדם - אם אין להם הרצון והתשוקה לעלות על מסלול המירוצים ולנצח - לא יעזרו אימונים ולא המבנה הפיזי שלהם. צריך אופי מסוים בשביל להיות אלוף, וזה משהו שקשה מאוד ליצור".

את ישראל פסח אמנם עזב בגיל צעיר, אבל למרות השנים שחלפו הוא עדיין מרגיש קשור. "אני גאה בזהות הישראלית שלי", הוא אומר. "מדהים אותי שמדינה כה קטנה, עם בעיות פוליטיות שכאלה, מצליחה לשרוד ולייצר כל-כך הרבה דברים נפלאים נגד כל הסיכויים. זה בלתי נתפס שבישראל אנשים חיים תחת איום קיומי, ופה, באוסטרליה, מה שמעניין אנשים זה דברים כמו מירוצי סוסים. אני לא יודע מה יותר מטורף ממה".

מגיד עתידות

לרוברט מגיד, טייקון נדל"ן אוסטרלי, יש בארץ בת ושני נכדים. גם הוא ניסה לעלות לארץ בעבר, אבל מצא שיותר נוח לו לקדם את ישראל מרחוק

רוברט מגיד אמנם חי את מרבית שנותיו מחוץ לישראל, אבל פגישה איתו לא מסגירה את זה. האיש מדבר עברית שוטפת ומחזיק בקשר חזק עם ישראל, כמו עם בתו ועם שני נכדים שמתגוררים בארץ. עם זאת, על אף שמגיד, טייקון נדל"ן אוסטרלי שהונו מוערך בכ-300 מיליון דולרים, וששמו מוזכר דרך קבע ברשימות מאתיים האנשים העשירים ביבשת של המגזינים BRW) Business Review Weekly) ושל "פורבס", הוא מפתיע בהתרגשותו לקראת הראיון לעיתון ישראלי. הוא מגדיר עצמו ציוני הדוק, ואף עורר סערה כשסירב לפרסם ב-AJN ("אוסטרליין ג'ואיש ניוז", עיתון ואתר אינטרנט שבבעלותו) מודעה על הרצאה של פרופ' ג'ף הלפר - פעיל שמאל וראש הוועד הישראלי נגד הריסת בתים - בסידני. "אנשים כמוהו גורמים לפילוג בקהילה היהודית", הוא טוען. "אמנם יש לנו מחויבות לחופש הביטוי, אבל לא מעטים מחברי הקהילה חוששים מהדברים שהוא עומד לשאת".

מגיד, שרכש את העיתון ב-2007, ממשיך: "היו בעיתון כתבים שהיו כותבים דברים שליליים ומוטעים על ישראל, וזה היה מקומם אותי בכל פעם מחדש. לא רק שהביקורת הייתה מעצבנת, אלא שהיא העידה על בורות של הכתבים, אפילו שהיו יהודים. לכן, כשהעיתון הועמד למכירה החלטתי שזוהי הזדמנות נפלאה לשנות את הגישה".

מגיד מרבה לבטא את דעותיו הפרו-ישראליות בדברים שהוא כותב. הוא גם מרבה לארח בבתי המלון שלו אנשי עסקים, אנשי צבא ופרופסורים מישראל, בעל קשרים עם ראשי אוניברסיטאות בישראל, מקורב לבועז גנור ולשבתאי שביט וקשור למפלגת העבודה. הוא גם אחד המנהלים של לשכת המסחר אוסטרליה-ישראל, משתתף בוועדות יהודיות בארצות הברית, ותורם קבוע לארגונים כמו קק"ל וקרן היסוד. אשתו, רות, היא מראשי הארגון UIA) United Israel Appeal), ואף יזמה הקמת חדרי מחשבים ללימוד ילדים עולים חדשים מאתיופיה, מה שהעלה במגיד את הרעיון ליוזמה דומה עבור ילדים אבוריג'ינים באוסטרליה. מגיד גם מקורב לפוליטיקאים שונים באוסטרליה, כמו ראש האופוזיציה מלקולם טומבול. הוא היה חבר מועצה בערוץ 10 האוסטרלי, ובימים אלה עובד על כתיבת סרט.

"אחד הדברים החשובים להצלחה זה להיות חלק מחברה", הוא אומר ל-G. "ואולי זה היתרון בלהיות יהודי - אנחנו עוזרים זה לזה. כמו כן צריך מטרה, הרבה דמיון, ולדעת למצוא את התזמון המתאים לדברים. היה לי מזל שהצלחתי ליצור את הדבר הנכון בזמן הנכון".

מגיד נולד בסין, להורים יהודים ממוצא רוסי. כשהיה בן 9 עברה המשפחה למלבורן. אביו התחיל כשותף בכמה עסקים קטנים. לאחר כמה שנים החל לרכוש מגרשים בתוך העיר, אחרי שחבר טוב ניבא שבעתיד יהיו בתי המשרדים בלב העיר ולא בפרברים, כפי שהיו אז. במהלך השנים הפך מגיד האב לטייקון נדל"ן במלבורן. בתחילה לא רצה מגיד להיכנס לעסקי אביו ולמד פיזיקה ומתמטיקה באוניברסיטת מלבורן. בהמשך עשה תואר שני בניו יורק, ויחד עם רעייתו ושתי בנותיו עלו לישראל. הם התגוררו בארץ שבע שנים, שבמהלכן מגיד גם שירת בצה"ל - חוויה שתיעד בספרו Basic Training. "השירות נתן לי את האפשרות להכיר את ישראל האמיתית והמגוונת, החל בחיילים דתיים מבני ברק וכלה בשכבות מצוקה, ולימד אותי לתקשר עם אנשים שלא הייתי פוגש ביומיום", הוא מספר.

ב-1988 חזרו בני הזוג לאוסטרליה, לאחר שלא הצליחו בישראל מבחינה כלכלית. הם התמקמו בסידני, ומגיד - שכאמור בתחילה לא רצה ללכת בעקבות אביו - מצא עצמו בנעליו: "אמנם לא רציתי, אבל המציאות הוכיחה אחרת". לאחר כמה עסקות מוצלחות, הקים את TMG פיתוח, רכש את Manly Wharf, והפך אותו לאחד המקומות התוססים והמתוירים ביותר בסידני, עם חנויות, מסעדות, בתי קפה ועם שווקים צבעוניים. הוא המשיך ובנה בתי דירות ענקיים באזורים שונים של סידני, שנמכרו במיליונים. ובכל זאת, גם היום, בגיל 67, הוא עדיין מתגעגע לישראל.

liora_engler@yahoo.com