משיח תמיד מטלפן

1. בוזגלו. מי שחשב שבוזגלו יגיע סוף סוף לבית"ר ירושלים, התבדה. אני לא מתכוון למאור בוזגלו. אלא לאותו בוזגלו שעל שמו נקרא הכלל על פיו יש דין אחד לכולם.

הרבה מילים נאמרו בקיץ הזה על בית"ר והמצב אליו נקלעה. פה ושם היו מי שהזכירו שבנסיבות מסוימות, נוכח חוקי הבקרה התקציבית וההתאחדות לכדורגל, עלולה בית"ר לרדת ליגה. מה שמדהים הוא לא שהטיעונים הללו הועלו, אלא שמישהו לקח אותם, ולו לדקה אחת, ברצינות. במציאות של הכדורגל הישראלי, בית"ר ירושלים היא מעל לחוק: את זכויות השידור של ליגת העל המורחבת, אף אחד בינתיים לא מצליח למכור; חלק גדול מהספונסרים נמצאים על "הולד"; ההכנסות ממכירת כרטיסים בירידה. ובמציאות שכזאת, מי בכלל יכול לוותר על בית"ר ירושלים.

קחו מליגת העל את המשחקים בין בית"ר לשתי התל-אביביות, את המפגש בינה לבין מכבי חיפה, ואפילו את המפגשים מול סכנין, ואת מה שיוותר ממנה ניתן יהיה לסכם בשתי מילים: הפועל רעננה. משום כך היה ברור כי כל האיומים שמופנים לכיוון בית"ר ירושלים הם איומי סרק.

"חוק בוזגלו" אינו מתכוון לגזור עלינו שוויון: הרי ברור שמי שיכול להרשות לעצמו ייצוג משפטי בכיר, ששפתו רהוטה, שיכול לשכור יח"צנים שיטפלו בהיבט התקשורתי של המשפט ועוד, גדולים סיכוייו להינצל מחומרת הדין. אבל הוא מנסה בכל זאת לקבוע שוויון בפני החוק, כמו שצץ ועלה לאחרונה בפרשת "האברך הדורס" והצעירה ממוצא אתיופי. כל מי שהתקומם נגד פסק הדין של בית המשפט המחוזי, שהביא בחשבון את הקריירה המבטיחה של האברך כדיין פוטנציאלי בבית הדין הרבני, ושלכאורה רמז גם למוצאה של הנפגעת, צריך למחות לנוכח ההקלות הבלתי נסבלות שהיה ברור מלכתחילה שבית"ר ירושלים תקבל. גם כאשר מביאים בחשבון את תרומתה המכרעת לעניין בכדורגל הישראלי.

2. הפמילייה. זו לא היתה הפעם הראשונה שבית"ר ירושלים נסחפה לסיטואציה דומה. גם אחרי שגד זאבי היה בעליה וירד מנכסיו, הגיעה הקבוצה לדיון בבית המשפט. השופט שדן בהליך לא ראה מעולם התעניינות שכזאת בדיונים שניהל: צוותי טלוויזיה ורדיו ומאות רבות של אוהדים קיבלו את פניו במסדרונות. נישא על גלי העניין, כינה כבוד השופט את הנוכחים בבית המשפט "הקהל הקדוש הזה" והעניק לבית"ר הקלות שבסופו של דבר הכשירו את העברתה לידי בעלים חדשים.

אוהדי בית"ר לא ידעו אם לצחוק או לבכות: אמנם הם מרבים לטעון שרובם המכריע אינו כה גרוע כפי שמצטייר לעיתים בתקשורת, אבל "קהל קדוש"? אפילו הם לא ידעו שהם כאלה. אבל ככה זה עם בית"ר: פעם מפרקים את הגדרות בקריית אליעזר ומקיפים את שחקני הפועל בית שאן עם מבט של רצח בעיניים, עד שפישונט יבקיע בדקה ה-97, ופעם נותנים לארקדי גאידמק את התחושה שהוא יכול להיות לא רק ראש עיריית ירושלים, אלא גם ראש ממשלת ישראל. העיקר שיאללה בית"ר.

האוהדים, אגב, הם האחרונים שיש לי אליהם טענות, ולא רק בגלל שהפעם לפחות היה נדמה שהם לקחו חלק מינורי בלבד בהשתלשלות העניינים. בסופו של דבר, כשמדובר בבית"ר, הכל מתחיל ונגמר באוהדים שלה: הרי רק בשביל המבט הנוגה של איציק "אתה יודע שיש לך משהו נורא עצוב בעיניים" קורנפיין ובשביל החנוניות החביבה של ניר ברקת, אגייאר לא היה מגיע לתמוך בבית"ר ירושלים (איך ישתלבו הכיפה והציצית עם כדורגל בשבת, עוד נראה בהמשך). הרעיון לשלוט בקהל הגדול והחם הזה, עושה כנראה משהו גם לאנשים שלא חשוב להם לסמן את הקצין הבכיר דנינו כמטרה, ובטח לכאלו שנראים כאילו כל רגע הם עומדים להכריז על עצמם כעל התגלות של המשיח.

3. אשראי יתום אני. איציק קורנפיין הסביר שכל מי שהטיל עיקולים על בית"ר ירושלים, יידרש לחכות בסבלנות. ההתאחדות אולי לא התירה לבית"ר להירשם תחת בעלות חדשה, כיוון שאפילו שם ידעו שהטריק החביב שהיה מקובל כל כך דווקא בענף הכדורסל (תשאלו נושים ותיקים של הפועל ת"א, או יותר נכון של אחת העמותות שניהלו אותה), לא יעמוד במבחן החוק. מעבר לעובדה המדהימה שמישהו שם טרח להתחשב בחוקי המדינה, הרי שמדובר בקריצה ענקית בין כל הנוגעים בדבר: ארקדי אולי חייב כסף והוא אולי בעליה הרשמיים של בית"ר, אבל בפועל הוא העביר את זכויות הניהול לקורנפיין שהביא את אגייאר, שהתחייב בפני ברקת, דיזבין אגיאר בתרי-זוזי, חד-גדיא, חד-גדיא.

זה קצת כמו לדעת שאלי טביב הוא הספונסר הרשמי של הפועל תל אביב, אבל מאחר שהוא לא רשום כבעליה, הרי שאף אחד לא שואל מאיפה הכסף.

האבא ארקדי ברח לרוסיה, הילדה הדפוקה בית"ר נשארה לגור בווילה (ובליגת העל, תקציב מוערך של 35 מיליון ש"ח הוא הכי "וילה" שיכול להיות) והשכונה חוגגת. מילא לו השכונה היתה חזות הכל, אבל כשנדמה להתאחדות לכדורגל שמישהו הפר את ההסכמים איתה, היא שולחת את עורך הדין הבכיר בוקי כצמן, שותף במשרד הרצוג-פוקס-נאמן כדי שיקרע אותו בבית המשפט. לעומת זאת, כשנוח לה, היא צוחקת בפנים של כולנו: פעם עם גאידמק ופעם עם טביב.

4. קוראים לו איציק. ובכל זאת, אם אכן בית"ר תצליח לפתוח את העונה הקרובה עם תקציב של 35 מיליון שקל, צריכים אוהדיה לרקום את דיוקנו של איציק קורנפיין על כל מטר של בד צהוב שעליו יוכלו להניח את ידם. קורנפיין היה עבור בית"ר האיש הנכון במקום הנכון: שילוב של אהבה למועדון, יכולת ניהולית מצוינת, יחסי אנוש טובים, הבנה בפיננסים והופעה ייצוגית מול התקשורת, הפכו אותו לנכס הכי חשוב שהיה למועדון באחת התקופות הקשות בתולדותיו.

נדיר שאנשים כמו קורנפיין צומחים בכדורגל המקומי. קורנפיין מנע בגופו ניסיונות להברחת נכסים מבית"ר, מנע השתלטות של גורמים פליליים עליה, ולבסוף, כך נראה לפחות כרגע, הצליח לנווט אותה לא רק לחוף מבטחים, אלא אפילו לכזה שמעמיד אותה - מי היה מאמין - כסוג של מועמדת לאליפות.

משה דדש, שהציג את עצמו כמי שבנה את בית"ר (למרות שגם נבנה ממנה), האשים את קורנפיין בקידום האינטרסים האישיים שלו. לא פגשתי את קורנפיין מימי, לא כל שכן החלפתי איתו מילה, אבל גם אם חלחל משהו מהגחמות האישיות שלו לתוך הפרשה, אזי על אוהדי בית"ר להיות מאושרים על שהשאיפות האישיות שלו התלכדו עם שאיפות ההישרדות של בית"ר. עם מישהו אחר בתפקיד, הרי שבית"ר, עם כל ההקלות המתבקשות או השערורייתיות שמוקנות לה מתוקף מעמדה, היתה הולכת לעזאזל.