אגדה יפנית

הבעיה העיקרית של הסרט טוקיו סונטה היא העובדה שהוא מוקרן בבית הקולנוע של מוזיאון ת"א, והבעיה העיקרית של בית הקולנוע במוזיאון ת"א היא הקהל שפוקד אותו. נהוג לחשוב שצעירים פוחזים הם אלה שמפגינים חוסר כבוד ומפריעים במהלך הסרט. אז למה כמעט בכל סרט שהזדמן לי לצפות בו, מי שהיו אחראים על רוב הרעש היו איזו דודה או דוד שהתעקשו לחלוק עם כל האולם את ההערות והתחזיות שלהם לגבי העלילה?

בטוקיו סונטה לא רק ששמענו את דעתם של רוב הצופים - כמובן, אנשים מבוגרים, מתורבתים, כאלה שמבקרים במוזיאונים - על הסרט עוד במהלך ההקרנה, גם זכינו לחוות את קלאסיקת ההפרעות של כל הזמנים: מישהי מבוגרת ומתורבתת ענתה לטלפון באמצע הסרט ואמרה "הלו, אני בסרט".

ולגופו של עניין, טוקיו סונטה הוא אחלה סרט. אבל קצת כמו צופיו, שמרשים לעצמם קצת יותר מדי בזכות תיוגם כאנשים מבוגרים, מכובדים ומתורבתים, גם טוקיו סונטה מרשה לעצמו קצת יותר מדי בזכות תיוגו כאלגוריה ביקורתית ונסחף בשלב מסוים לתחום הסהרורי: בתהליך שמתחיל לאט ובשקט מתוארת בטוקיו סונטה ההתפוררות של משפחת ססאקי, משפחה יפנית ממוצעת המתגוררת בעיר (טוקיו עצמה, אגב, מצולמת בסרט כגיהינום עלי אדמות. אפורה ומרה על אף גודלה ושלל אורותיה).

מר ססאקי מפוטר מעבודתו בתאגיד, מסולק הצידה לטובת כוח עבודה זול וחיצוני, ומתבייש לספר לאשתו ולילדיו את החדשות הרעות. במקום זה הוא יוצא כל בוקר מהבית לבוש בחליפת עסקים, ומבלה את היום ברחובות העיר, בין התור בבית התמחוי לתור האינסופי בלשכת העבודה.

גם בבית משפחת ססאקי לא נמצאת במצב מזהיר: הבן הבכור מתכנן להתגייס לצבא, אבל לא לצבא היפני אלא דווקא לצבא האמריקני, שישלח אותו להילחם בעירק. הבן הצעיר הוא עילוי מוזיקלי אבל הוריו לא מאמינים שהוא שווה משהו, וגברת ססאקי חסרת האונים הולכת ומשתגעת לאיטה: בעלה משקר לה, הילדים כבר לא צריכים אותה, והיא לא מצליחה להגשים את שאיפתה הכמוסה, להיכנס לרכב עם גג נפתח ולנצל את רישיון הנהיגה שלה.

אלגוריה ביקורתית שנסחפת לתחום הסהרורי

כמו המשבר הכלכלי הגלובלי, כמו התפוררות התרבות והלאומיות המקומית מול השתלטות הקפיטליזם והאמריקניזם, כך מתפוררת גם משפחת ססאקי והסרט הולך ומתפורר איתה. חייהם של בני המשפחה הולכים ויוצאים משליטה, והסרט יוצא משליטה יחד איתם - פתאום יש קפיצות אחורה וקדימה בזמן, פתאום צצה דמות חדשה, כל מה שקיבל עד עכשיו ביטוי מאופק ופיוטי (כמו צל הסערה בפתיחת הסרט, למשל) נאמר פתאום במפורש, ובצעקות. השפה שטוקיו סונטה דיבר בה משתנה לגמרי והקצב מופר על-ידי שטף אירועים בלתי מוסברים שהולכים ומסלימים.

מה שהתחיל כמשל נוגה ונוגע הופך בנקודה מסוימת למופשט כל-כך עד שכבר קשה להבין מה הנמשל. ולא שאותן דקות של סחרור חסר שליטה הן גרועות. גם הן מעניינות, אבל נראה כאילו קיושי קורסאווה, הבמאי והכותב, לא יודע כיצד לתפוס שוב בהגה אחרי העיקוף המפתיע ולהחזיר את הסרט לתלם באופן מנומק. וכך נוצר הרושם שחלקו האחרון של הסרט הזה, כולל קשירת הקצוות המאולצת, הוא בכלל מסיפור אחר. מזל שאת הכל תסגור בסוף הסונטה המדוברת, בסצנה יפהפייה שמשאירה רושם אחרון חיובי, וכמעט משכיחה את צלצולי הטלפון באולם. *

רוצו לראות גם את:

פוניו:

היאו מיאזקי (המסע המופלא, הטירה הנעה, השכן הקסום שלי טוטורו) עושה טוויסט אנימה לבת הים הקטנה. זה אולי הסרט שמיזאקי מכוון לקהל היעד הצעיר ביותר שלו עד כה (סביבות גיל 5, כמו גיבור הסרט). מה שאומר שיש כרגע שלושה סרטי ילדים שווים על המסכים: פוניו, קורליין ולמעלה. אין סיבה לחכות לסרט ההוא על צוות הריגול הסודי שמורכב משרקנים.

הימנעו מ:

עידן הקרח 3:

סרט סביר שמעביר את הזמן, אבל את זה אפשר לשמור גם ל-dvd. הסיבה שהוא נחת תחת הסעיף הזה היא שבמקביל אליו מוקרנים למעלה, קורליין ופוניו, ואם צריך לבחור בסרט אחד לכל המשפחה שתלכו לראות השבוע, עידן הקרח הוא החוליה החדשה. שבת שלום.