הג'קפוט של יענקל'ה

מכבי חיפה נמצאת עם רגל אחת בשלב הבתים של ליגת האלופות. אני מניח שיעקב שחר או אלישע לוי לא יאהבו לקרוא את המשפט הזה, שכן לחיפנים צפויה עוד התמודדות כפולה בדרך אל הארץ המובטחת של השמות הגדולים והכסף הגדול עוד יותר. אבל מה לעשות שהכללתה של חיפה בין הקבוצות המדורגות בהגרלה שנערכה ביום שישי בשווייץ, מבטיחה לה מפגש עם רד בול זלצבורג - יריבה שבמקרה הטוב תהיה דומה לה ברמתה.

לחיפה עומד גם היתרון מהמשחק מול אוקטבה: השחקנים כבר יודעים לאיזו צרה עלולים להכניס אותם החלומות על כריסטיאנו רונאלדו עוד בטרם החל המשחק. למעלה משמונה מיליון דולר מונחים על הכף: אם תצליח חיפה לעבור את המשוכה הכפולה בדרך לשלב הבתים של הליגה הטובה בעולם, היא תוכל לממן שלוש שנים של הגירעון השוטף בתקציבה (אלא אם כן יחליט שחר להגדיל מאוד את התקציב, וכפי שלמדנו להכירו, ספק אם כך יהיה). המשמעות של הנתון הזה היא אדירה: מכבי חיפה תוכל להמשיך ולהתנהל בתקציב הנוכחי שלה, מהגבוהים בליגת העל, גם בשנתיים הבאות מבלי ששחר יצטרך לממן את הגירעון מכיסו. לא מתנה פעוטה במציאות של אי ודאות כלכלית.

מפתח שבדי

נניח לרגע אחד שאיתי שכטר ודאגלס דה סילבה היו מבלים את הלילה שאחרי הניצחון על גטבורג באמירת פרקי תהילים בבית הכנסת הגדול של העיר. נניח לרגע שהדבר היה גורם לשניים לאחר לאיזו אסיפת קבוצה. "נסחפנו", הם היו מודיעים למאמן אלי גוטמן, "חשנו התרוממות רוח שכזאת עד ששקענו בתוך הפסוקים האלמותיים ולא שמנו לב איך חולפות להן השעות".

מה לדעתכם היתה עושה הנהלת הפועל ת"א בעניינם?

"פרשת גטבורג", שהצטיירה בתחילה כמעשה אונס, גוועה במהירות בהיבט הפלילי שלה, אבל דווקא משום כך, נוח להתייחס אליה כקייס סטאדי שחושף את הצביעות שבה אנו נוהגים בכל פעם שאנו נדרשים למין עניינים שכאלו. לפחות על-פי הידוע כרגע, התרחש הבילוי האינטימי בלילה שאחרי המשחק מול גטבורג, ושמא יש לומר: הניצחון המזהיר על גטבורג. ובכן, לא רק שאין כאן, בדיעבד, היבט פלילי, אלא שאין כאן גם היבט משמעתי: שכטר ודה סילבה לא החמיצו אימון, לא התישו את עצמם בשעות שלפני המשחק, ולא פגעו בשום אופן בהפועל ת"א, מוסדותיה, מנהליה, מאמניה או אוהדיה. הם בסך הכל רצו לחגוג, כדרך שבה צעירים בני עשרים ומשהו נוהגים. אז אולי לא מגיע להם פרס, אבל בוודאי שלא עונש - ובטח שלא "קנס חמור בגובה עשרות אלפי שקלים" כמו שצוטטו השבוע גורמים במועדון. גם המאמן, אלי גוטמן, בדרך כלל איש שקול, נתפס הפעם לפאניקה התקשורתית של 24 השעות הראשונות לאחר המעשה והביע אכזבה גדולה מהשניים.

בואו ונחזור לרגע עשר שנים לאחור, לפרשת נערות-הליווי ערב המשחק המכריע מול נבחרת דנמרק. אין המקרה ההוא דומה למקרה גטבורג - ולו רק משום שהבילוי אז פגם לכאורה ביכולתם של השחקנים להבקיע גם בערב שאחרי והוליך לתבוסה 5-0. התקשורת הישראלית קרעה אז את השחקנים לגזרים ותבעה מהם עלבונה של אומה שלמה. אבל נניח לרגע שישראל היתה מנצחת במשחק - האם מישהו היה מתעניין במעשי השחקנים בערב שלפני כן? ונניח לרגע שישראל היתה מובסת בצורה עוד יותר משפילה, אלא שאז היה מתברר כי מי שהתארח בחדרי המלון של הנבחרת היה דווקא רב ידוע שהעמיק עם השחקנים בסוגיות חשובות מן המקורות אל תוך הלילה? לכן לפני שבאים בטענות אל השחקנים, צריך להודות שמה שהקפיץ אותנו, לפני עשר שנים ולפני שבוע, הוא "אופיו של החטא" ולא שום דבר אחר.

שערוריות מין שבהן מככבים שחקני כדורגל ידועים הן עניין של כמעט שגרה: מתברר שכאשר אתה צעיר, בעל כושר גופני גבוה ומרוויח סכומים שעליהם יכולים אנשים רגילים רק לחלום, אתה לא נוטה ללמוד חשבונאות בלימודי ערב. כריסטיאנו רונאלדו למשל, הכדורגלן היקר בהיסטוריה של הכדורגל האירופי, כבש-לפחות על פי הצהובונים באנגליה-יותר מפעם מחוץ למגרש מאשר בתוכו, גם בעונת-השיא שבה הבקיע 42 פעמים וסיים כאלוף-אירופה. אני לא זוכר שסר אלכס פרגוסון, אותו מאמן שלא חושש, כידוע, להיכנס בכוכבים שלו כשמגיע להם, ביקר את וויין רוני, שעל-פי הצהובונים, לא נוהג להסתפק בפרטנרית אחת. אולי כי כאשר אתה איש מקצוע גדול, אתה מתעסק אך ורק במה שהשחקנים שלך נותנים באימונים ובמשחקים. מה הם נותנים ולמי הם נותנים במקומות אחרים, הוא עניינם הפרטי.

מספרים על דוד בן-גוריון שכאשר גילו לו פעם על מעלליו של משה דיין, השיב: "אותי מעניין איך הגנרל מתנהג בשדה הקרב ולא בחדר המיטות". נדמה שמה שהיה נכון לגבי דיין ובן-גוריון, ראוי שיהיה תקף גם לגבי שכטר וגוטמן.