לאהוב את וניה

מאז הועלה לראשונה בשנת 1897, נחשב "הדוד וניה", מחזהו של אנטון צ'כוב, לאחד מאותן קלאסיקות שעצם אזכור שמן מקפיץ מיד את הפיוזים הנכונים אצל שחקני תיאטרון מובילים. ששון גבאי, מתברר, אינו יוצא דופן. לראיה - הוא המתין יותר משלוש שנים מאז הובטח לו לראשונה התפקיד, ועד שהעיבוד החדש של הבמאית דדי ברון למחזה עלה על במת תיאטרון בית ליסין.

"קצת מוזר, אבל במהלך הקריירה שלי בתיאטרון השתתפתי, יחסית, במעט מאוד מחזות 'קלאסיים'", אומר גבאי, "בשנים האחרונות הזדמן לי לשחק בעיקר במחזות מודרניים וישראליים מקוריים, כך ש'וניה' הוא לא רק הזדמנות להתמודד עם מחזאי שאני אוהב שנים רבות, אלא גם סוג של רענון. לא ניגשתי לדמות מתוך חשש מהמיתוס רב השנים סביבה. להיפך, אחת הסיבות שבגללן רציתי כל-כך את התפקיד הייתה ההזדהות שלי עם מה שעובר על האיש הזה. כאשר וניה מדבר על החיים שהוא האמין שיהיו לו, תחושת ההחמצה, החלומות שאף פעם לא יתגשמו, לא יהיה אחד בקהל שלא יתחבר לזה".

בדומה לרוב מחזותיו הידועים של צ'כוב, גם "הדוד וניה" מתרחש באחוזה כפרית שבה מתאספת יחדיו חבורת רוסים בני המעמד הבינוני ומחכה שמשהו יקרה. וניה מתחזק זה 25 שנה את האחוזה עבור בעלה לשעבר של אחותו המנוחה, פרופסור אגוצנטרי ומנופח מחשיבות עצמית (אלכס פלג), לצד אחייניתו האהובה סוניה (מיה דגן). השניים מנהלים אורח חיים אפרורי, שגרתי ונטול תקווה לעתיד טוב יותר.

בעוד וניה שוקע ברחמים עצמיים ובאלכוהול, מתאהבת סוניה נואשות בידיד המשפחה, הרופא האידיאליסט אסטרוב (ליאור אשכנזי), החי אף הוא בתחושה מתמדת של החמצה. כאשר הפרופסור מגיע לבלות קיץ באחוזה עם אשתו הצעירה והיפהפייה ילנה (יובל שרף), נוכחותה מעוררת לחיים את כל הרגשות שהיו חבויים מתחת לפני השטח, וההתפרצות בלתי נמנעת.

בלי נשים בשמלות תחרה

הפעם האחרונה שבה הועלה "הדוד וניה" בעברית בתיאטרון רפרטוארי הייתה בשנת 1987, אז גילם את וניה השחקן ניסים עזיקרי ז"ל שזכה בפרס רובינא על הופעתו. גבאי, שכבר היה כוכב עולה בשמי התיאטרון המקומי, ישב באולם והתמוגג.

כאשר החליטה המנכ"לית והמנהלת האמנותית של בית ליסין, ציפי פינס, להעלות את המחזה, שני שמות נקשרו מראש בהפקה: גבאי לתפקיד הראשי ודדי ברון כבמאית. ברון, שמחזות רבים שביימה עוסקים בגאולה דרך משבר, רואה בעיבוד הנוכחי המשך טבעי לדרכה האמנותית: "אני מאמינה גדולה בהתמודדות עם כאב ככלי להמשיך הלאה חזקים וחכמים יותר. מבחינה זו, ראיתי ב'דוד וניה' מחזה אופטימי יחסית של צ'כוב. וניה נוגע בכאב, לומד להשלים איתו, ומכאן יש לו לפחות פתח לעתיד טוב יותר".

שני פרטים בולטים מיד בעיבוד החדש של "הדוד וניה". התפאורה המינימליסטית, האפורה וכמעט חשופה, והתרגום הקולח של שלומי מושקוביץ, ההופך את הטקסט של צ'כוב לכמעט עברית של יומיום.

"לא נעים לי לנפץ את המיתוס", מגלה מושקוביץ, "אבל זה התרגום המדויק של צ'כוב מילה במילה. קטונתי מלבקר את התרגום הקודם של אברהם שלונסקי, מה גם שנעזרתי בו לא מעט, אבל צ'כוב לא כתב בשפה גבוהה. הפומפוזיות הגבוהה שמייחסים לו הייתה, לא מעט, בגלל שאנשי הרוח שתרגמו אותו לעברית עדיין חשו אז יראת כבוד לרוסית ואולי לא בטחו דיים ביכולת של העברית המדוברת להעביר את הדקויות של הטקסט. הראייה שלי שונה. אני מאמין שעברית עכשווית היא שפה נפלאה, ולכן לא חששתי להשתמש בה. אם התוצאה היא צ'כוב נגיש וזורם יותר, עשיתי מלאכתי נאמנה".

"אין לי בעיה להביא צ'כוב נוח יותר לעיכול", מוסיפה ברון, "הניסיון להפוך את 'הדוד וניה' למחזה פחות תקופתי היה, חד-משמעית, משהו שרצינו לעשות מראש. העיצוב המינימליסטי של התפאורה היה חלק מהמגמה אבל לא כולה. היה מפתה להיסחף לגישה נוסטלגית של בית אחוזה כפרי מהמאה ה-19, כולל עצים בגן ועלי שלכת ונשים בשמלות תחרה, אבל בחרנו לוותר על האלמנטים האלה לטובת פרטים אחרים במחזה, שבעיניי היו חשובים יותר - הרגש, המתח, האמירה על מהות החיים. הוראות הבימוי של צ'כוב מעידות שזה מה שהיה חשוב גם לו. אני מקווה שהוא היה אוהב מה שעשינו".

מנותק ממקום ומזמן

אם ששון גבאי צולח את דמותו של וניה בקלילות וירטואוזית, ההפתעה הגדולה של המחזה היא הופעתה המופנמת של מיה דגן כסוניה. תפקיד שדרש ממנה להשיל מעצמה את המניירות המוחצנות המזוהות איתה, לטובת פגיעות שקטה של אישה אפרורית, החיה רוב הזמן בתחושה שהיא לא קיימת.

דגן: "זה אכן תפקיד שונה לגמרי מהדמויות שגילמתי בשנים האחרונות, וזו אחת הסיבות שבגללן רציתי כל-כך לעשות אותו. לא היה קשה להתרגל למופנמות של סוניה ולשפת הגוף הקטנה ולקול הנמוך. מה, בחיי הפרטיים אין בי משהו מסוניה? אני רק צוהלת וצועקת כל הזמן? יש לי רגעי עצב, חששות, תקופות של חוסר ביטחון ורגעים שבהם אני מתקשה לבטא את עצמי".

אם דגן היא כוכבת מבוססת המפתיעה בטוויסט ליהוק מקורי, יובל שרף ממשיכה לבנות בבטחה את מעמדה בתיאטרון, אחרי "אקווס" ו"תנאים של חיבה", באחד התפקידים הנחשקים לשחקניות צעירות בתיאטרון - ילנה - ספק צעירה מפונקת ונצלנית הנישאת לאיש זקן בגלל כספו ומעמדו, ומפיגה את השעמום בפלרטוטים עם קרוביו הדועכים וניה ואסטרוב, ספק דמות טרגית המנסה נואשות לברוח מהמעגל של חיים נטולי תקווה שאליו היא נחשפת בעת ביקורה באחוזה.

"אני בוחרת באופציה השנייה. כך גם ניסיתי לגשת אליה", אומרת שרף, "בעיניי היא מתחילה כדמות טרגית, ומסיימת כאישה חזקה שאולי תצליח לפרוץ ולהשתחרר במקום שבו וניה, סוניה ואסטרוב כבר נכנעו. לא הייתי רוצה שהקהל יראה בילנה פלרטטנית ריקנית ותו לא, וזו בדיוק הסטיגמה שהיא נלחמת בה. דמויות אחרות במחזה מדברות כל הזמן על היופי ועל רוח הנעורים שלה, ומה שהיא רוצה יותר מכל זה שיקשיבו לה ויתייחסו אליה ברצינות. זה משהו שקל לי להזדהות איתו בחיי הפרטיים. וניה הוא זה האומר לילנה כל הזמן לפרוש כנפיים ולעוף, כי הוא מכיר על בשרו את התחושה של קיפאון בחיים לא ממומשים, ולמרות שסוף המחזה משאיר את גורלה של ילנה לא ברור, אני מאמינה שהיא אכן תצא לחופשי יום אחד, אחרי שהפרופסור ימות".

"זה מחזה על החמצה וחוסר מימוש, ובו בזמן בחירה מחדש בחיים", מסכם גבאי, "אלו חומרים שלנצח יישארו עדכניים, וזו גדולתו של צ'כוב שהצליח לבטא את התחושות האלה באופן מנותק ממקום ומזמן. בעיניי זה לא מחזה רוסי ולא מחזה תקופתי. אני מאמין שהקהל שיגיע לצפות ב'וניה' ירגיש את זה". *

"הדוד וניה", מאת אנטון צ'כוב, בימאית: דדי ברון, משתתפים: ששון גבאי, ליאור אשכנזי, מיה דגן, יובל שרף, אלכס פלג. מהחודש בתיאטרון בית ליסין ת"א