הפנים מאחורי המילים: עובדי תדיראן מדברים לקראת הפיטורים

אחרי עשרות שנים במפעל, עובדי תדיראן קרייר כה מזדהים איתו, שהם אפילו לא כועסים על ההחלטה להעביר את הייצור לסין ולהישלח הביתה; רק מיואשים ■ מה הם יעשו אחרי הפיטורים? שאלה טובה ■ עפולה, מחוץ לגבולות חדרה-גדרה, לא מציעה כלום. אנשים טובים יוצאים מהדרך

שם אחד נעדר מהשיחה עם קבוצה מעובדי מפעל המזגנים העפולאי: קרייר. חברת הענק האמריקאית, אותה חברה שהחליטה לסגור את מפעל תדיראן קרייר ולהעביר את קו ייצור המזגנים לסין, כאילו אינה קיימת עבור עובדיה הישראלים. העובדים, שיפוטרו ביום האחרון של 2009, מדברים רק על תדיראן. זה השם שהם מכירים ואוהבים, זוהי החברה שלה הקדישו עשרות שנים מחייהם.

בסוף השבוע שעבר פורסמו התוכניות של קרייר ביחס למפעל המקומי. התקשורת הסתערה על עפולה במצלמות שלופות, והמפגן בשער המפעל, כולל מודעות האבל וההפגנה, היה כמעט מוכתב מראש. אולם מתברר שהיו מעט מאוד הפתעות. דבר הסגירה טופטף לעובדים הרבה מראש. מתווה העסקה עם קריסטל מחודש אפריל, שלפיו תרכוש את הפעילות אך לא את הייצור, לא משנה את העובדה שחלק מאוד משמעותי מ-350 העובדים הולכים הביתה.

למחרת התקשורת כבר לא הייתה בסביבה, והעובדים היו פנויים לשיחה אישית יותר על המחשבות, על החששות ועל התוכניות לעתיד. אחרי עשרות שנים של עבודה משותפת זאת חבורה שמפגינה לכידות שמזכירה פלוגת מילואים ותיקה. הם חברים שיוצאים לשתות אחרי העבודה בדרך הביתה, עושים על האש עם המשפחות, וחולקים הומור פנימי. אבל התחושה החזקה מכול היא שהחבורה הזאת לא הפנימה שסופו של המפעל קרוב, ואחרי עשרות שנות תעסוקה - גם לא את הקשיים שמערים שוק התעסוקה בפני בני 40 ו-50. כשהם נשאלים מה יהיה הם מחליפים במהירות נושא, ומציגים בגאווה את מתנת המפעל ליום הכיף האחרון - צידנית משוכללת רבת מרכיבים.

כמו בכל חבורה מגובשת, גם הם מגינים על סודותיהם. משכורות? הם מיישרים קו סביב 4,500-5,000 שקלים לחודש, כולל שעות נוספות. כולם בעלי משפחות, רובם אבות לארבעה ילדים ("יש ירידה בעבודה, עושים ילד"). כיצד מצליחים לשרוד בישראל החומרנית עם משכורת כזאת? אפשר רק לנחש באילו דרכים פתלתלות הם עושים זאת. מה שבטוח, חיסול המפעל הוא עוד צעד במסלול שבו פוסעת החברה הישראלית. מדינה בפירוק בשיטת הסלאמי, מעירים העובדים בלעג, לאט-לאט עוברים לסין.

רענן טמנו: "יום אחרי הצבא התחלתי לעבוד בתדיראן"

גיל: 48

אישי: נשוי ואב לשבעה

ותק במפעל: 23 שנים

"גדלתי בזרימה באתיופיה. אין לי הורים, אבל כל החיים אני זוכר את אבי מתפלל לעלות לישראל, המדינה שלנו. ב-1983 עלינו לארץ, אני ואשתי והבן הבכור. הלכנו חודש ימים ברגל, מאתיופיה לסודן. בסודן שיקרנו ואמרנו שבאנו כי אין לנו מה לאכול. אם היינו אומרים שאנחנו בדרך לישראל, היו הורגים אותנו. יצרנו קשר עם אנשי הסוכנות, ולמזלנו היינו רשומים אצלם כיהודים. כשבאנו ארצה לא היו לנו בלגנים עם הרבנות.

"הגענו לעפולה, ואחרי שנה באולפן, תקופה קצרה באוסם יקנעם ושירות בצבא אמרו לי, יש תדיראן. יום אחרי הצבא התחלתי לעבוד בתדיראן בתור פועל ייצור. לא הכרתי אותם. אבל זה קרוב לבית, רבע שעה הליכה, אפילו שיש הסעה, אני בא ברגל.

"עליתי לארץ עם ילד אחד, עכשיו יש לי שבעה. אשתי בבית. אני מביא את המשכורת היחידה. קניתי דירה לפני עשרים שנה, אני משלם עליה 1,000 שקלים בחודש משכנתא, ונשארו עוד עשר שנים. איך מסתדרים עם שבעה ילדים? מסתדרים. שני ילדים בגולני, ואחד שסיים צבא. איך יעזור? הוא רק עכשיו סיים קורס חשמלאים".

דניאל קברל: "באתי לישראל עם 300 דולר וזה מה שיש לי עד היום"

גיל: 54

אישי: נשוי

ותק: 19 שנה במפעל

"עליתי מארגנטינה ב-1988, אחרי שראיתי את סכנת הפרוניסטים בשלטון. ניסיתי קודם את אוסטרליה, את קנדה ואת אנגליה, אבל כל הארצות האלה דורשות שתבוא עם כסף ולא היה לי גרוש. ישראל הציעה את התנאים הכי טובים. באתי לכאן עם 300 דולר, שמתי בבנק, וזה מה שיש לי עד היום.

"בארגנטינה למדתי חמש שנים רפואה, התפרנסתי גם מתרגומי סרטים, ומעולם לא הייתי מובטל. כשגמרתי פה אולפן והלכתי לחפש עבודה, הבנתי שלימודי רפואה ותרגומי וידיאו לא נשמע טוב בראיונות עבודה. אני גר בנצרת עילית אז הלכתי שם למפעל עוגיות, למפעל בטריות, שיקרתי על העבר שלי, אפילו הגעתי דרך קבלן לתדיראן, מה שהתברר כדרך הלא נכונה. לקחו אותי ממחלקה למחלקה כשכל מה שרציתי היה לשים את הסנדוויץ' שלי במקום אחד ולהתחיל לעבוד. אחרי שבוע, בגלל היקף העולים שנקלט אז בנצרת, תדיראן קיבלה דרך משרד הקליטה 260 עובדים. שאלו אותי מה אני יודע, אמרתי כלום, והתחלתי באחת המחלקות.

"הייתה לי מחשבה להמשיך ברפואה, והאוניברסיטאות הסכימו לקבל אותי ללמוד ולעבוד בפיזיותרפיה. אמרתי לאשתי, 'אני אכנס לתדיראן באופן זמני, וכשיהיה כסף - אמשיך לימודים'. נשארתי בתדיראן. היום אני מנהל מחלקת סוללות.

"אשתי התחילה כמזכירה בינלאומית, צומצמה ופוטרה, והקימה חברה שמספקת תרגומים. היא עובדת מהבית, ומתפרנסת טוב מאוד. היו לי הזדמנויות לעזוב פה וללכת איתה ולהרוויח יותר כסף, אבל נשארתי קשור למפעל המחורבן הזה. לא יודע אם אני מסוגל ל-14 שעות מול מחשב. עזרתי לה עם תרגומים ובדקתי מונחי רפואה, ואחרי שעתיים כאב לי התחת. במפעל אני מסתובב, מפעיל את הגוף".

שמעון שקיר: "כשבחוץ ארבעים מעלות חום, אצלנו שישים מעלות, אבל לא מתלוננים"

גיל: 50

אישי: נשוי ואב לארבעה

ותק במפעל: 27 שנה

"נולדתי באשקלון, אבל התחתנתי עם עפולאית. אחרי החתונה גיסי הציע לי לבוא לעבוד כאן. עד אז עבדתי כמסגר חאפר באשקלון. התחלתי במחלקת כבישה, עשיתי שטאנצים, היום אני במחלקת סוללות. אנחנו שלושים איש במחלקה, עובדים עם תנורים, ברנרים. כשבחוץ ארבעים מעלות חום, אצלנו שישים מעלות. לא מתלוננים.

"למדתי פה הרבה. עשיתי שלוש-ארבע השתלמויות על חשבון המפעל. אפילו עכשיו, למרות הסגירה, פעם-פעמיים בשבוע אנחנו יוצאים בהסעות, 24 איש, למכללה בנצרת עילית.

"אפשר לקחת את הידע מפה, אבל לאן? שאני אסע לסין? אולי אחרי ההשתלמות, אני אהיה איש שירות - תדיראן תעסיק אותי כאיש שטח, אבל זה תיאורטי מאוד. חוץ מזה שאני איש טכני, גם טבח במקצועי, וחבר בוועדת מזון של המפעל. האוכל פה חמישה כוכבים, אין תלונות.

"אשתי עובדת במכבסה, מרוויחה שכר מינימום. שלושים שנה היא עם שכר מינימום, האישה היחידה בארץ, תקבל פרס ישראל. מה אני אעשה אם יפטרו אותי? אם לא תהיה ברירה - עם כל האהבה שלי לעפולה, אני אחזור לאשקלון, שם יש לי משפחה".

בן-ציון מירקוב: "אנשים על כדורים"

גיל: 54

אישי: נשוי ואב לארבעה

ותק במפעל: 28 שנה

"עליתי מברית המועצות בשנת 1973, אחרי מלחמת יום כיפור, דרך אוסטריה, עם ההורים ועם האחים, והתיישבתי בעפולה. אחרי הצבא עבדתי בכל מיני עבודות - סולתם, תעשייה צבאית; אבל אחרי שראש עיריית עפולה, עובדיה עלי, הביא את תדיראן מחולון, אמרתי תדיראן.

"התחלתי כפועל ייצור, אחרי שנה וחצי הייתי ראש צוות. הייתי מנהל מחלקת סוללות. אני הקמתי את המחלקה. בניתי את מחלקת סוללות מהמכונה הראשונה. השכר היה נמוך, אבל היינו מרוצים. היו לי הצעות, אבל לא רציתי לעזוב את המפעל. היום אני יו"ר ועד העובדים.

"אשתי עובדת במחלקת פגים בבית חולים העמק. בבית קוראים לי 'אבא תדיראן'. הבן שלי בן 30, מאשים אותי עד היום שהוא עזב את המוזיקה כי לא באתי להופעה שלו. הייתי עסוק בעבודה. הייתה לו הופעה סולו באקורדיון בתזמורת העירונית בעפולה, ולא באתי. הוא אמר, 'אם זה לא מעניין את אבא, אני לא רוצה להשקיע'. עד כדי כך היינו מכורים לעבודה.

"בתקופה האחרונה אנשים על כדורים. זה כמו מצב של פירוק משפחה. אנחנו יושבים פעם-פעמיים בשבוע עם ההנהלה ישיבות עדכון. לפני כמה חודשים ניהלנו משא ומתן על מכירת החברה ועל ההמשכיות של המפעל עד סוף 2010 לפחות, וההודעה על הסגירה לפני שבוע נפלה עלינו בבום. היינו בישיבה בהנהלת תדיראן ברחוב הברזל בתל אביב, נסענו כל הדרך חזרה, וחשבנו איך מתנהגים, איך ממשיכים. אין פה ויכוח על זכויות ומה מגיע. ההנהלה אומרת, תקבלו כל מה שמגיע, אבל כל המאבק היה על המשכיות המפעל".

ויקטור חג'ג': "אני מאמין שהבעלים יתפכחו"

גיל: 53

אישי: נשוי ואב לארבעה

ותק במפעל: 27 שנה

"גדלתי במושב גילת ליד באר שבע. האישה משכה אותי לעפולה. מצאתי את עצמי איש מכירות בחנות רהיטים בעיר. יום אחד הגיע לשם ישראל גולדמן, אחד המנהלים של תדיראן. בא לקנות ארון, הוא ואשתו. ניהלתי איתו משא ומתן, והאיש כנראה התרשם מהמקצועיות, והזמין אותי לבוא לעבוד במפעל.

"התחלתי בתור איש אבטחת איכות. בודק רכיבי מוצר, הרכבה, גימור. הייתי קפדן. פסלתי סדרות של מזגנים. לפעמים החזרנו מכולות מהנמל, שהיו כבר בדרך לאונייה, כי היה חשד למשהו לא תקין. סבלו ממני. כל עיכוב בייצור כרוך בהפסדים, אבל לא התפשרנו על איכות.

"אחר כך הייתי ראש צוות אבטחת איכות, ומשם הלכתי להוביל איכות במחלקת אנרגיה. בשלוש השנים האחרונות אני גם חבר ועד. בין היתר אני משמש עובדת סוציאלית של העובדים. כותב מכתבים לבתי משפט, עונה לתביעות של ביטוח לאומי, מבטל קנסות. בזמנו, לפני הרהיטים, עבדתי בבית המשפט בעפולה, הייתי מזכיר של השופט אהרן אמינוף. בתדיראן ידעו שיש לי כישורים. אני מכיר כיום אישית 98% מהאנשים. בגלל הדיסקרטיות, יש כאלה שגם מגיעים אליי הביתה בשעות הערב, שאכתוב להם מכתב או שאייעץ.

"אשתי עובדת בתחום הרפואי. גידלנו ילדים וחיתנו אותם. בניתי בית, הכול מתדיראן. אף פעם לא רציתי לעזוב, תמיד חשבתי שמפה אצא לפנסיה. תדיראן בסין? אני לא מאמין שהם יגיעו לאיכות ולביקורת שהייתה לנו. אני מאמין שהבעלים יתפכחו ושבסוף כל הייצור יחזור לארץ. הדרישות של הסינים יעלו, וזה יהיה יקר מדי, ונקווה שלא מאוחר מדי".

אורי לוי: "לא עלה על דעתי לחפש משהו אחר"

גיל: 52

אישי: נשוי ואב לארבעה

ותק במפעל: 27 שנה

"בשנה הראשונה, שבה פתחו את המפעל, שמעתי שיש הרבה עבודה, ופניתי לחבר שעבד שם. ביקשתי שיסדר משהו, ותיק-תק נכנסתי לעבודה. באתי נשוי, בלי ילדים. אשתי לא עובדת במפעל - היא הייתה מזכירה רפואית בבית חולים. הסגירה זה מה שהיה חסר לי - שנינו נהיה מובטלים.

"ההתחלה במפעל הייתה קשה. עבדנו פיזית 12 שעות ביום, ובקושי ראינו את הבית. היינו חוזרים מאוחר, נשפכים על המיטות, והכול כדי להקים את המפעל. המפעל היה שם דבר - הוא היה חי ונושם, בועט ומוכר. היינו גאים שנקלטנו בעבודה, היינו גאים שאנחנו עובדים בתדיראן, והמפעל פרח עם 1,300 עובדים שייצרו 800-900 מזגנים ביום. לאורך השנים 70%-80% מהתושבים של העיר עבדו פה, תקופה קצרה או ארוכה, ותדיראן נהיה עפולה.

"לחפש משהו אחר? במשך השנים זה לא עלה על דעתי. נולדתי בעפולה, גדלתי פה, ואני אוהב את העיר, האנשים פה היו חברים ומשפחה. באנו חולים, רק לראות את החבר'ה. תדיראן לא הייתה בית שני - היא הייתה בית ראשון. אבל דברים משתנים, ואחרי הסגירה אצטרך לחפש מקור פרנסה אחר, אולי אעזוב גם את עפולה.

"אין לי טענות לקרייר, אני מבין שהם רוצים להרוויח. לגיטימי. מה שכואב לי זה על הפוליטיקאים שנותנים לדברים כאלה לקרות. לא אכפת להם. עובדים לקראת יום הבחירות, ואחר כך מתיישבים על כיסאות. לא אכפת להם שהכול עובר לסינים. כאילו מי שבחר בהם זה הסינים. אנחנו לא מעניינים גם את שר המסחר והתעשייה בן-אליעזר. הבן אדם, עוד מעט אין לו תעשייה בארץ, ולא יצטרך משרד. יישאר לו רק המסחר במפלגת העבודה. אנחנו נהיה מובטלים ומיואשים, ולא נלך יותר להצביע בקלפי".

כרוניקה של התכווצות

בשיאו העסיק המפעל 1,300 עובדים. היום נותרו 350 בלבד. וגם: מה תעשה סגירת המפעל לעפולה

מפעל המזגנים של תדיראן נפתח בעפולה בשנת 1981, בעקבות יוזמה של ראש העירייה אז, עובדיה עלי. בתחילת הדרך יוצרו במפעל, לצד המזגנים, גם מקררים ומיני-ברים, אבל בהדרגה הצטמצם מגוון המוצרים עד שנותרו רק המזגנים. בזאת לא נעצרה ההתכווצות: בזו אחר זו נסגרו מחלקות נוספות, שעסקו בעיבוד המתכת, בצביעה ובפלסטיקה, והועברו לקבלני משנה. בשיאו העסיק המפעל 1,300 עובדים, אולם עם השנים הוא הצטמצם וכיום הוא מעסיק 350 בלבד.

המפעל והצטמצמותו השפיעו במהלך השנים על מצב התעסוקה וההשתכרות בעיר. עפולה מעולם לא הייתה עיר עשירה (ב-2006 עמד השכר הממוצע של שכירים בעיר על 6,207 שקלים בהשוואה ל-7,607 שקלים בכלל המדינה, ומספר משתכרי שכר המינימום בעיר עמד על 39%, בהשוואה ל-35% ארצי), והשינויים בהיקף התעסוקה הורגשו היטב בעיר. גם הפיטורים הללו כנראה יורגשו: 1.7% מתושבי העיר קיבלו ב-2009 קצבת אבטלה, וזאת בהשוואה ל-1% בממוצע ארצי.

צרו איתנו קשר *5988