בדצמבר האחרון מצא עצמו שי לופטון, 27, מהנדס בתחום האינטרנט, בחיפושים נמרצים אחר מקום עבודה חדש. כיאה למי שמתגורר בנשר, הנושקת לחיפה, בדירת שלושה חדרים שרכש לפני כשנתיים, ושאותה הוא חולק עם ארוסתו אשרת, הוא חיפש עבודה באזור החיוג שלו.
החיפוש נמשך ארבעה חודשים, לפני שלופטון הבין שהשילוב של מיתון במשק עם הצפון, שמוגבל גם כך באפשרויות תעסוקה בתחום ההיי-טק, לא יניב לו את הפרי המיוחל. "כשהבנתי שאין כלום באזור שלי", הוא אומר. "החלטתי לחפש עבודה גם במרכז הארץ, רק שם היו משרות פנויות. התחלתי לשלוח קורות חיים וללכת לראיונות עבודה. השאלה היחידה שעלתה הייתה אם נעזוב את הדירה בנשר ונעבור להתגורר במרכז הארץ סמוך למקום העבודה".
- והתשובה?
"התחלתי להסתכל על לוחות הנדל"ן, והבנתי מהר מאוד שהפער בין הצפון למרכז הוא כזה שאם אמכור את הדירה שלנו בנשר, אקנה בקושי דירת חדר בתל אביב. היה ברור שזה לא עומד על סדר היום. כשהגעתי לראיונות עבודה במרכז כבר ידעתי שאני נשאר בנשר, ועל כן היה חשוב לי לקבל רכב חברה ומנוי לכביש 6".
לופטון השיג את מבוקשו, ומדי בוקר הוא עולה על כביש חוצה ישראל בדרך אל מקום עבודתו החדש בפרטנר בפארק התעשייה אפק בראש העין. "יש חברות שלא מאפשרות לרכב חברה לנסוע דרך כביש 6, כי הן מנסות לחסוך את הכסף", הוא אומר. "אבל לי זה היה מאוד חשוב, כי כביש 6 מאפשר לי את האופציה לעבוד במרכז, אבל לא לוותר על המגורים בצפון.
"מסלול הנסיעה שלי הוא כזה שאני יוצא מנשר וממשיך לכיוון צומת יגור, משם נוסע למחלף עין תות, עולה על כביש 6 ויורד במחלף קסם. משם עוד קילומטר-שניים, ואני בפארק אפק. מאז שפתחו את החלק הצפוני זה קיצר לי את הנסיעה בממוצע ב-25 דקות, במיוחד בשעות הבוקר. לרוב, זמן הנסיעה עומד על שעה וחמש דקות. לפעמים יש פקקים, אז זה עוד חמש עד עשר דקות. אבל התברר לי שבעבודה שלי ישנם עובדים שמגיעים מראשון לציון מדי בוקר, ולהם לוקח חמישים דקות להגיע לעבודה, ולי לוקח שעה בסך-הכול. אז נוסעים כל בוקר, שטויות. אני מפעיל את הרדיו, שומע מוזיקה או את שי ודרור, שמשעשעים אותי בבקרים".
לופטון אינו לבד. שותפים לו רבים מתושבי הפריפריה, שמתלבטים בבחירה בין איכות החיים באזורם לבין האופק התעסוקתי והכלכלי שממוקם לרוב באזור החיוג 03. השיפור בנתיבי הגישה דוגמת כביש 6, שבחודש שעבר נפתח מקטעו הצפוני, המשרת גם את לופטון מדי יום, כמו גם תשתית הרכבת שקורמת עור וגידים, הופכים את הפנטזיה הפריפריאלית של בית עם גינה, לצד קריירה משגשגת, לריאלית יותר.
מובן שלולא רכב הליסינג מהחברה, מנוי מסובסד לכביש האגרה ושאר ההוצאות הכרוכות בהחזקת הרכב ובנסיעות היו משולמות על-ידי המעסיק, היה ללופטון ולאנשי הפריפריה קשה הרבה יותר לקבל את ההחלטה לנדוד. עם זאת, מרבית האנשים שרואיינו לכתבה הודו שלא מן הנמנע שהיו סופגים את העלויות בעצמם, אם בכך היה תלוי עתידם המקצועי.
רואים 6:6
לפארק אפק בראש העין מגיע מדי בוקר ברכבו גם אודי זיו, 38. הוא רואה חשבון, ומתגורר עם משפחתו במושב מאור, הסמוך לחדרה. מדי יום נוסע זיו ארבעים דקות למקום עבודתו, בין היתר באמצעות כביש 6. "בעבר התגוררנו בגבעתיים", הוא מספר. "רצינו לשפר דיור, ולפני חמש שנים עברנו לבנימינה. אני המשכתי לעבוד במרכז, ונסעתי מדי יום לתל אביב ברכבת, שהייתה אז הפתרון האידיאלי עבורי. לפני שלוש שנים החלטנו לעבור לבית פרטי והתחלנו לחפש. כביש 6 היה ללא ספק פקטור משמעותי בהחלטה לאן נעבור, ובחרנו במושב מאור".
רבים מהמתגוררים במושב, מדווח זיו, עובדים במרכז. "רואים את זה ביציאה בבוקר מהמושב, כולם פונים לאזור המרכז. המושב שלנו הוא דוגמה למשפחות שעובדות במרכז אך רוצות לגור בבית פרטי, ומבינות שבמרכז זה לא ישים". עם זאת, במקום העבודה שלו, מעריך זיו, רק 20% מהעובדים מגיעים כמוהו, מבתיהם שבצפון או בדרום.
"הבעיה היא שהפתרון עדיין חלקי, כי הכניסה למרכזי הערים נותרה בעייתית", הוא אומר. "אני חושב שיהיה נכון אם המדינה תעודד יציאה של חברות למרכזי תעסוקה בפריפריה. בהינתן המצב כיום, יציאה לפריפריה הקרובה למרכז היא הפתרון הישים עבור רבים. היפותטית, לו היו לי אפשרויות תעסוקה באזור שבו אני מתגורר, הייתי מוותר על הנסיעה".
מרחק ארבעה קילומטרים ממשפחת זיו, בקיבוץ להבות חביבה המופרט, מתגוררים רז ושירה טוכבנד, גם הם בשנות השלושים לחייהם, ושתי בנותיהם. הוא מפיק טלוויזיה וקולנוע, היא עורכת דין שעובדת בראש העין. הם עברו להתגורר בשכירות בבית פרטי בקיבוץ לפני כחודשיים, לפני כן התגוררו ברמת אביב. מדי יום נוסעים השניים דרך כביש 6 לעבודתם במרכז.
"אחת הסיבות העיקריות למעבר הייתה העובדה שמאיה עולה השנה לכיתה א'", מספרת טוכבנד. "היה ברור לנו שאנחנו לא רוצים שהיא תלמד בכיתה יחד עם 38 ילדים, וחיפשנו משהו אישי יותר. נושא החינוך היה מאוד משמעותי עבורנו, ובשבילו היינו מוכנים לצאת מתל אביב. מה גם שרצינו בית פרטי - רז גדל בילדותו מחוץ לעיר, וידע שזה מה שהוא מאחל לבנותינו. הבעיה היא שרז מפיק טלוויזיה, וכל התעשייה חיה ומרוכזת במרכז. וגם עבורי נושא התחבורה הוא קריטי. אני לא יכולה להרשות לעצמי לעמוד שעות בפקקים, בטח לא עם שתי בנות. כך נקלענו למין סיטואציה שברור לנו שאנחנו לא רוצים לגדל את הבנות בתל אביב, אבל אופי העבודה של שנינו מחייב אותנו לעבוד במרכז".
על האפשרות להסתייע בכביש 6 למדה טוכבנד מאחיה: "לפני שנה וחצי עבר אחי מתל אביב למושב קדרון, והוא נוסע מדי יום לראש העין. ראיתי שהוא מסתדר כך, ומצליח לשלב בין השניים, ואז עלה הרעיון לחפש יישוב שיהיה נגיש לכביש 6. הסתכלנו במפה ובדקנו מהן האפשרויות. את להבות חביבה אני מכירה כבר עשרים שנה, ולאחרונה הגענו לבקר חבר. התרשמנו שהמקום ממש קם לתחייה, ואז התגלגל הרעיון לעבור לגור כאן".
- תני לנו את לוח הזמנים שלכם.
"מלהבות חביבה לראש העין מדובר בעשרים דקות. לרז לוקח ארבעים עד 45 דקות להגיע מלהבות חביבה לחברת ההפקות ברמת גן. הדרכים נוחות לנו, אני מאמינה שלא היינו יכולים לעבור לפה מתל אביב לולא נתיב תחבורה נגיש. אנחנו משלמים אמנם פחות או יותר את אותה שכירות כמו ששילמנו בתל אביב, אבל פה אנחנו גרים בבית פרטי, ומאיה תלמד בשנה הבאה בכיתה קטנה עם 26 תלמידים, בדיוק כמו שרצינו".
במרחק כמה רחובות ממשפחת טוכבנד בונים בימים אלה את ביתם גם ניר ורחלי יניב. עד שבניית הבית תושלם, מתגורר הזוג בכפר שמואל, השוכן בנקודת המפגש בין כביש 6 לכביש 431 - כביש רוחב חדש המחבר, לאורך 21 קילומטרים, את איילון דרום, את ראשון לציון ואת ערי השפלה עם כביש מספר 1. עד כמה הפך הכביש למשמעותי ליישובי האזור ניתן ללמוד גם מהודעתה לעיתונות של קבוצת צ. לנדאו, שהשיקו החודש את שלב ג' בפרויקט שלהם במושב מצליח שבאזור, ושבה נכתב: "פתיחתו לתנועה של כביש 431 ומיקומו הטוב במרכז הארץ הם שהביאו לתנופת המכירות". עוד אפשר ללמוד מהשלכותיו של כביש הרוחב החדש מדיווחים על מרכזי עסקים שמתעוררים לחיים, למשל במודיעין, שם נחתמו החודש חמש עסקות במרכז המסחרי ישפרו סנטר.
"אני עוסק בייעוץ ביטחוני, וכל הפגישות שלי נערכות אצל חברות במרכז הארץ או בצפון הארץ", מספר יניב, 32, "כך שהמיקום בכפר שמואל מאפשר לי כיום את הנגישות לשני האזורים. בתוך שמונה דקות בלבד אני מגיע לאזור התעשייה של ראשון לציון דרך כביש 431, ובתוך שבעים דקות על כביש 6 אני מגיע לאזור התעשייה אלון תבור בעפולה".
על ההחלטה להצפין ללהבות חביבה הוא מוסיף: "במקור אני בן קיבוץ, ולאחרונה האזור הופך לאטרקציה של ממש עבור זוגות שרוצים לממש את החלום הפרברי שקשה למימוש באזור השרון, בגלל יוקר המחיה. כביש 6 הקל עלינו את ההחלטה לעבור צפונה".
רכבת? "אין מספיק קרונות"
לא רק תשתית הכבישים מקרבת את הפריפריה למרכז. בעיקר עושה זאת הרכבת. אבי אלפסי, 45, מעצב פנים, גדל בילדותו בחיפה לפני שעבר לתל אביב וחי בה 23 שנים. לפני שלוש שנים הוא נסע לברזיל, במשך שנה התגורר בכפר מבודד בצפון ברזיל, בחלקת אדמה שרכש עם שותף נוסף, וכשחזר ארצה הרגיש שמשהו בעיר שלו השתנה.
"פתאום הווליום היה גבוה מדי בתל אביב", הוא אומר. "העיר נעשתה הרבה יותר צפופה, וזה הגיע למצב שאפילו באופניים קשה להתנייד בה. אחרי ארבעה חודשים הבנתי שזה יותר מדי בשבילי, והחלטתי לעבור לחיפה. העניין הוא שאני עובד בחברת העיצוב רנבי, ואין לה מתחרים בתחום, מה גם שהתחום בחיפה לא מפותח כמו בתל אביב. אז היה לי ברור שאני ממשיך לעבוד בתל אביב. אני נוסע ארבע פעמים בשבוע לתל אביב, וגיליתי שמבחינת תחבורה זה די נוח".
אלפסי יוצא מביתו במרכז הכרמל אל עבר הכרמלית, הרכבת התחתית שיורדת אל מרגלות הכרמל. בתחנת מרכז השמונה הוא עולה על רכבת שלוקחת אותו לתל אביב - ובערב חוזר באותו המסלול. "הכרמלית היא פתרון מעולה", הוא אומר. "מהבית שלי ועד לתחנת הרכבת אני מגיע בתוך 14 דקות, כולל עצירה לקניית בייגלה. אבל הבעיה היא שבאופן עקבי, מדי חודש, יש יום שבו יש בכרמלית תקלה, או איזו צרה, והיא סגורה. במצב כזה אני צריך לקחת מונית, מה שמייקר את ההגעה לעבודה ב-40 שקלים.
"ברכבת, אני מוצא שיש שתי בעיות עיקריות. האחת היא שלא דואגים למספיק קרונות, ולא פעם אני מוצא את עצמי יושב על המדרגות. והצרה השנייה היא הפלאפונים. הייתי מוכן לשלם 10 שקלים מדי יום למקום שמור, כדי לא לנסוע כל הדרך כשמסביבי אנשים מדברים בפלאפונים, כך שביחס למה שהיה בעבר, הרכבת השתפרה, אבל בהשוואה למדינות מתוקנות יש עוד כברת דרך. אני שמח עם ההחלטה לעבור לחיפה ולהמשיך לעבוד בתל אביב; תמיד הייתה לי פנטזיה לחזור - אי-אפשר להשוות את איכות החיים בין חיפה לתל אביב".
שיקול דומה חולק עם אלפסי גם יאיר נפתלי, 46, סמנכ"ל ביצוע בחברת הנדל"ן אלמוג, שהתגורר במודיעין לפני שעבר עם משפחתו ליישוב גבעת אלה בעמק יזרעאל. "עברנו לגור בצפון לפני שנה, מתוך ידיעה שאני נשאר לעבוד במרכז הארץ, במקום עבודתי זה 14 שנים", הוא מספר. "הסיבה שעברנו לגור בצפון נעוצה כל-כולה בחיפוש אחר איכות חיים. מבחינתי, אני משלם מחיר בכך שאני נוסע מדי יום מהצפון, אבל זמן הנסיעה מוקדש לטלפונים, כך שזה גם זמן עבודה. מה גם שעל אף שמערכת החינוך במודיעין הייתה טובה, בגבעת אלה הכיתות קטנות יותר ותשומת הלב של המורה מתחלקת בין פחות תלמידים, דבר שהיה חשוב לנו מאוד. הילד יוצא ברגל מהבית והולך לבית ספר - דבר שהיינו יכולים רק לחלום עליו כשגרנו במודיעין. הילדה נמצאת בגן שממוקם מאחורי הבית שלנו, והמסגרת החינוכית סובבת את היישוב, אם בטיולים לימודיים בחורשה ועוד. המסגרת החינוכית במודיעין הייתה מצוינת, אבל היא לא מאפשרת את כל הדברים הללו".
- עד כמה היה לתחבורה משקל בהחלטה שלכם?
"כשהתחלנו לחשוב על המעבר לצפון, כביש 6 כבר היה קיים, כך שאני לא יודע להגיד כיצד הייתי נוהג לולא הוא היה. במבחן המציאות כביש 6 היה פקטור מאוד רציני בהחלטה. כל החלק החדש מעירון ליקנעם הפך למשמעותי ביותר עבורי. רק צריך להביא בחשבון את דרכי הגישה אליו בבוקר, וללמוד את שעות העומס".
- היית משנה משהו?
"המדינה לוקה בחסר בכל הקשור לתשתית רשת הרכבות - הם הגיעו לנהריה, אבל שכחו את עמק יזרעאל, את טבריה וצפונה. נראה לי שעם ההשקעה שמשקיעים במערכת הכבישים אפשר להשקיע מעט גם ברכבת, הרי זה מתבקש וצועק לשמיים".
כתבות
ני"ע
