קשר דם

ב-20 ביולי 1944 הניח הרוזן קלאוס פון שטאופנברג תיק עם חומר נפץ ליד מושבו של היטלר ב"מאורת הזאב". כישלון הקשר הזה סיים רשימה לא קצרה של ניסיונות שווא גרמניים להתנקש בחייו של הפיהרר. דני אורבך, שליקט את כל נסיונות ההתנגדות הגרמנית להיטלר בספר "ואלקירי", יוצא בראיון ל"גלובס" כנגד התפיסות המזלזלות המקובלות כלפי הקושרים

מה תבחר לעשות אם הדרך היחידה להצלת המדינה היא להתנקש במנהיג שלך? דילמה כמעט לא אנושית, שהגיעה לאחד משיאיה ב-20 ביולי 1944 כשהרוזן קלאוס פון שטאופנברג הניח תיק עם חומר נפץ ליד מושבו של היטלר ב"מאורת הזאב" בניסיון לשים קץ לשלטונו. כישלון הקשר הזה סיים רשימה לא ארוכה אבל גם לא קצרה של ניסיונות שווא להתנקש בחייו של הפיהרר.

דני אורבך ליקט את כל הכשלונות, ההתארגנויות ונסיונות ההתנגדות הגרמנית להיטלר, ואיגד אותם בספר "ואלקירי" (כשם הקוד למבצע הפלת השלטון), שיצא החודש אל המדפים.

אוהב מטרות אבודות

"לעולם שחרת בזיכרונו את אימי הנאציזם, קשה להאמין כי בגרמניה הנאצית היו בעלי משרות רמות מן החוגים השמרניים, אשר סיכנו את חייהם ואת חיי משפחותיהם והעזו 'לבגוד במולדת' - לצאת נגד היטלר, ונגד הנוהים אחריו" ("ואלקירי", דני אורבך, ידיעות ספרים, עמ' 12).

אורבך, 28, דוקטורנט באוניברסיטת הרווארד, מרותק לסיפור הזה עוד מימיו בתיכון, עת חיפש נושא לעבודת הגמר שלו בהיסטוריה; "ידעתי שזה יהיה קשור לנאציזם ולמלחמת העולם השנייה, שמאוד עניינו אותי. בהתחלה רציתי לעבוד על התככים הפוליטיים שהביאו לעליית היטלר ב-1933, אבל לא ראיתי איפה אוכל לחדש, ואז נזכרתי בסיפור ההתנגדות הגרמנית לנאציזם.

"כשראיתי שאין כמעט חומר בעברית, אמרתי לעצמי - הנה פוטנציאל לסיפור מרתק שמתחבר להתעניינות שלי במחתרות. פחות מחתרות נגד כיבוש, ויותר התנגדות בתוך המדינה פנימה. החלטתי ללכת על זה כי אני מאוד אוהב מטרות אבודות".

והוא הלך על זה. ובגדול. וכתב את הספר מתוך רצון לנפץ את ההתייחסות המזלזלת, גם הישראלית וגם העולמית, גם האקדמית וגם העממית, לסיפורי ההתנגדות הגרמנית לנאציזם. כך, למשל, אורבך שם את הדגש על העובדה שרוב המתנגדים והקושרים לא היו, כפי שהגיוני לחשוב, מחוגי השמאל, אלא "בעלי משרות רמות מהחוגים השמרניים", אנשי ימין ובעלי זיקה חזקה לדת.

אדמירל וילהלם קנאריס / צלם יחצ

אדמירל קנאריס

חלקם הגדול אפילו גילו אהדה או תמכו במשטר הנאצי בראשיתו (חלקם גם בהמשכו). עוד הוא גילה שתא התנגדות בשירות החשאי הגרמני ה"אבוור", שהיה אחד התאים המרכזיים בתנועת ההתנגדות הגרמנית, הפיק מבצעים מאורגנים של הצלת יהודים.

*אתה מדבר על אדמירל קנאריס? כי גם רומל לא שיתף פעולה עם השמדת היהודים.

"אצל רומל אין הוכחות שהוא פעל (בקשר נגד היטלר - א.ס.) מאיזשהו מניע שהוא לא צבאי. במקרה של קנאריס הסיפור שונה לגמרי. קראתי כמה ביוגרפיות עליו ובכל אחת אפשר למצוא מידע סותר. אבל חשוב לציין שקנאריס לא רק חיבל במאמץ המלחמה הגרמני ע"י מסירת מידע לבעלות-הברית, ולא רק סייע לתנועת ההתנגדות, ולא רק מחה על השואה כמה פעמים בפני היטלר עצמו, אלא הציל מאות יהודים במבצעים מאורגנים.

"כלומר אם מעשיהם של אדמירל קנאריס, הסגן שלו אוסטר ופון דוהנני, (שפעלו ביחד בנושא הזה - א.ס.) היו מוכרים כמו שמגיע להם, הם היו נרשמים בהיסטוריה בסדר הגודל של שינדלר או ראול ולנברג".

*מה ההתייחסות של "יד ושם" למידע שמובא בספר?

"היה לי סיפור שלם איתם. לפני כמה שנים הגשתי בקשה להעניק אות חסיד אומות העולם לקנאריס, לפון דוהנני ולאוסטר. הסתמכתי על מחקרים קודמים, וצירפתי המלצות כמעט מכל מומחה להתנגדות הגרמנית מגרמניה ומישראל. אז קודם כל הם לא הסכימו לתת את התואר לפון דוהנני, מי שממש יזם את מבצעי הצלת היהודים פעמיים בעבר. למה? כי הוא קשור לקנאריס ואולי בעתיד יהיה תקדים להכיר בקנאריס".

*ולמה הם לא רוצים להכיר בקנאריס?

"הוא היה בכיר מדי בוורמאכט, זה הנימוק שלהם. כלומר, היה אחראי מניסטריאלית לכל מיני פשעים. כמו אלו של יחידה ב'אבוור' שהשתתפה בשואה באופן פעיל. מצד שני, אם היה מתפטר לא היה יכול להציל יהודים.

בסופו של דבר, אחרי המון מלחמות, הם הכירו ב-2003 בפון דוהנני כחסיד אומות עולם, והכריזו שלעולם לא יתנו לקנאריס. ד"ר מרדכי פלתיאל - ראש מחלקת חסידי אומות עולם ביד ושם אמר לי, ואני זוכר את המילים בעל פה: 'אם נכיר בקנאריס יעלו על הבניין הזה כמו על הבסטיליה ולא ישאירו ממנו כלום'.

"וכאן חלה התפתחות מעניינת. קנאריס הציל את הרבי מלובביץ', האדמו"ר של חב"ד. הוא חילץ אותו במבצע פרטי משלו מוורשה הבוערת ב-1939. ביקשתי עזרה מחב"ד שמאוד התלהבו מהסיפור הזה, ובשבוע שעבר הם פנו שוב ליד ושם בבקשה להכיר בקנאריס".

(כתבה בנושא שהתפרסמה בוואלה ב-4.8.09 מדווחת שתגובת יד ושם: "לארגון לא ידוע על בקשה להעניק את אות חסידי אומות העולם לראש הביון הגרמני וילהלם קנאריס").

בזכות עשרה צדיקים

אחד הנושאים המרתקים בספרו של אורבך הוא האנטישמיות. חלק נכבד מהקושרים היו אנטישמים מהסגנון הישן, ואצל רובם, אחד המניעים למעבר מהתנגדות פסיבית למעשית הייתה השמדת היהודים. אורבך מתייחס לדמותו של גרדלר, ראש עיריית לייפציג לשעבר. ימני, שמרן, דתי, שסירב להוריד את פסלו של מנדלסון מכיכר העיר, קנה במפגיע בחנויות של יהודים, ואחרי ליל הבדולח בנובמבר 38 עבר לשלב ההתנגדות האקטיבית.

האחוזה של פון שטאופנברג בוונזה / צלם יחצ

האחוזה של פון שטאופנברג בוונזה

גרדלר גם היה מיועד לקבל את תפקיד הקאנצלר במידה שהקשר יצליח. "אני לא חושב שגרדלר היה אנטישמי. היו לו דעות קדומות על יהודים אבל הוא לא ראה ביהודים משהו נחות מהגרמנים".

*הוא גם היה בארץ בשנות ה-30 וכתב על תנועת ההתיישבות בהתלהבות גדולה.

"גרדלר האמין שיהודים בגרמניה התנהגו בחוסר טקט בזה שהם נדחפו יותר מדי לחיים הציבוריים, אבל מעולם לא דגל בגירוש וגם לא בשלילת זכויות גורפת. אפילו יחסו לאוסטיודן (מהגרים יהודים ממזרח אירופה - א.ס.), היה לדעתי, טוב בהרבה משל הרבה יהודים גרמנים. והיחס שלו לציונות שהיה כל כך אוהד... מתוך אלפי העמודים שכתב, הוא הקדיש הרבה מקום ליהודים. ואם יש מורשת של גרדלר שכדאי לקחת, זה את ההתפייסות היהודית-גרמנית. הוא כתב: 'תשתמשו במה שאנחנו, אנשי ההתנגדות הגרמנית, עשינו כגשר לפיוס'".

אורבך, מצטט את הגנרל הנינג פון טרסקו שהתאבד כי "אני לא רוצה לתת לאויבנו את העונג לתפוס אותי חי". אורבך מוסיף עוד ציטוט מפיו של טרסקו: "אלוהים הבטיח לאברהם שיציל את סדום אם יהיו בה עשרה צדיקים. אולי הוא יציל את גרמניה בזכות מה שעשינו".

ואחד ההיסטוריונים כתב על זה כי אלו שהתנגדו להיטלר מהתחלה, מ-33', ברור שהם שייכים לאותם עשרת צדיקים. אנשים כמו פון דוהנני, כמו בונהפר כמו אוסטר. אבל מה עם בק, גרדלר, או טרסקו עצמו, שלקח להם זמן להבין איזה משטר הם משרתים ולצאת נגדו? האם הם שייכים לאותם עשרת הצדיקים?

לזרז את התבוסה

מעבר לסקירה ההיסטורית ולניתוח כל אירועי ההתנגדות שנעשו בגרמניה מ-1933 והגיעו לשיאם ולסופם ב-20 ביולי 1944 עם התנקשות הנפל בהיטלר והנסיון להפיכה צבאית, החלק החשוב והמרתק בספר הוא האחרון, ששם את הדגש על הדילמה המוסרית, הנפשית והאידיאולוגית של הקושרים.

אורבך, שבמהלך הקריאה בספר ניתן להרגיש בהערכתו הגדולה לקושרים, נזעק במהלך השיחה שוב ושוב כנגד התפיסות המזלזלות המקובלות: "כמה היסטוריונים שכותבים על זה הופכים עצמם לסוג של מומחים להתנקשויות ואומרים על הקושרים שהיו חובבנים. מישהו העביר אותם קורס להפיכות צבאיות? מה זאת אומרת שהם היו חובבנים? בטח שהם היו חובבנים, אבל זה לא משהו לגנאי! הם לא היו גנרלים בדרום אמריקה, שם יש מהפכה כל שלוש שנים. מדובר על חובבנים במובן הטוב של המילה".

*יצאת עם תובנה חדשה מהכתיבה?

"קודם כל, הבנתי כמה קשה לעשות דבר כזה. כמה קשה להתנגד לממשלה דיקטטורית שלך, ופה אימצתי כהשקפת עולם אישית את מה שאמר פטר הופמן, גדול ההיסטוריונים של תקופת ההתנגדות, 'הזמן הכי טוב להתנגד למשטרים טוטליטריים זה לפני שהם עולים לשלטון'. אחר כך זה כבר קשה מאוד.

"מצד שני קיימת הדילמה, שמבחינתי היא לא פתורה, האם מותר להמיט תבוסה על הארץ שלך כדי להפיל שלטון כזה? אוסטר אמר בפרק האחרון 'יותר קל לקפוץ מול מכונות ירייה מאשר לעשות מה שאני עשיתי, מסיבות שאנשים אחרים לעולם לא יוכלו להבין'.

"אני חושב שבסופו של דבר אם הממשלה כל-כך פושעת וממיטה אסון על המולדת, אז כן. לזרז את התבוסה זה הדבר החיובי, וזו המסקנה שגם רובם הגיעו אליה. מובן שמדובר בממשלה דיקטטורית שאי אפשר להפיל אותה בדרך לגיטימית. זה תנאי שהוא בל יעבור". *