נישואים פיקטיביים

אחת הסצנות הגאוניות ביותר בקולנוע הישראלי, אף על פי שהיא אורכת שניות ספורות, צולמה בסרטו של חיים בוזגלו, "נישואים פיקטיביים". בסצנה הזו נראים עשרות פועלי בניין פלסטינים מהשטחים נכנסים בשעת ערב מאוחרת להאנגר מעופש במרכז הארץ. כשדלת המקום נסגרת, ממש להרף עין, אפשר להבחין בכתובת שמופיעה עליה: "המחסן של המדינה".

הסרט הזה צולם בשנת 1988 והוא תיאר בצורה מחוננת שני הלכי רוח בחברה הישראלית של אותה תקופה: מצד אחד כמיהה לתרבות של שפע ולחיים הטובים "כמו באמריקה", ומצד שני תלות הולכת וגוברת של אותה חברה של שפע בכוח אדם זול, זמין וחלש.

בסצנה אחרת נראית אישה אמידה וקצת משועממת בשנות הארבעים לחייה, מספרת לחברותיה המשועממות לא פחות, כיצד בילתה עם הפועל הערבי שהגיע לשפץ לה את הווילה. כך נראה "דו קיום" בשנות השמונים: חיים זה לצד זה, עד שהערב עולה ומגיע הזמן של הערבי לחזור אל המחסן. נישואים של סוס ורוכבו, או כמו בכותר של הסרט: "פיקטיביים".

צריך עובדים זרים בכלל?

ובחזרה ל-2009: החברה הישראלית כבר מזמן חברה של שפע. אמריקה, אם תרצו, כבר כאן ומזמן. התלות בכוח אדם זול, לעומת זאת, לא השתנתה - רק הדמויות בעלילה התחלפו. במקומם של הפועלים הערבים הגיעו הרומנים, התאילנדים, הסינים, הפיליפינים והניגרים.

נשים אמידות, משועממות או לא משועממות, מבקשות מהבעל לאסוף את הסיני בפינת הרחוב. הוא תמיד יהיה זמין לעבודה קטנה, אנחנו תמיד נצטרך לשפץ משהו. הפיליפיניות, למשל, עובדות מצוינות. מגיעות בזמן, מסדרות את המצעים, שוטפות ומקרצפות וגם מבשלות אם צריך. לא תאמינו, הן אפילו מורידות את הזבל.

הבון טון של היום, בעיקר בתקשורת התל אביבית וה"כאילו חברתית", הוא הזעקה נגד גירוש הזרים. הקו הזה נובע משילוב של אמפתיה בריאה, יחד עם התחסדות, דמגוגיה וחוסר הבנה להשלכות שיש לעצם העסקת הזרים. מאחורי מרבית הדיווחים התקשורתיים עומדים ארגונים חברתיים כמו האגודה לזכויות האזרח וארגון קו לעובד, שעושים עבודת קודש של ממש. הארגונים האלה דואגים לזכויות העובדים באשר הם, וטוב שכך. ואולם, המחלוקת עם הארגונים היא לא על הזכויות של העובדים, אלא על עצם השאלה אם החברה הישראלית צריכה או יכולה להרשות לעצמה להעסיק אותם.

אחת הטענות שחוזרות על עצמן, גם מפי אותם ארגונים שפרסמו אתמול (ג') מסמך עמדה בעניין, היא שהעובדים הזרים עושים את העבודה שהישראלים לא מוכנים לעשות. מסיבה זאת, הם טוענים, העסקת הזרים משפיעה באופן שולי בלבד על רמת האבטלה בישראל.

הטענה הזו, שלא יהיה ספק, מופרכת לחלוטין. כל הגורמים המקצועיים מסכימים כי קיים צורך אמיתי להעסקת כמה עשרות אלפי זרים בענף הסיעוד בלבד, בו מטפלים זרים מוכנים לעבוד בצמוד לאדם קשיש 24 שעות. מעבר לזה, אין שום צורך בהעסקת עובדים זרים - גם לא בענף החקלאות או הבניין, בטח שלא במשק בית. זה לא שהישראלים לא רוצים לעבוד בענפים האלה, הם פשוט נדחקו עם השנים. הענפים האלה "מותגו" כענפים של זרים ושכר העבודה הנמוך בטח לא עזר.

הצורך החבוי בעובדים זרים

למעשה, הצורך בהעסקת עובדים זרים דומה לצורך בטלפונים סלולריים. עד שאלה הופיעו, הסתדרנו בסדר גמור. היום, לעומת זאת, נדמה לנו שאי אפשר בלעדיהם. לפני מספר שנים אמר לי מרצה ל"ניהול מותגים" כי הצורך בטלפון סלולרי תמיד היה קיים, אחרת לא היו קונים אותו. זה היה צורך חבוי, הוא הסביר, שהתעורר ברגע שהבינו את היכולות של המכשיר.

אבל בניגוד לסלולר, המדינה לא חייבת לאפשר לחברה הישראלית להכיר בצורך החבוי לכאורה בעובדים הזרים. התופעות החברתיות שנלוות להעסקתם חמורות בהרבה מאלה הקשורות לשימוש במכשירים הסלולריים. ילדים מתחנכים כאן על ערכים של מעמדות, ניצול וניכור. הקופאית רוסיה, האורזת מאתיופיה ועכשיו מצטרפים המנקה מהפיליפינים והסבל מניגריה. הם פה בשבילנו, ילד צבר שלי יקר, תעשה בהם שימוש נבון.

נכון, הארגונים החברתיים מתנגדים לניצול ופועלים למיגורו. אבל בפועל, יש שני סוגים של ניצול זרים: אלה שמשתמשים וזורקים, כמו המדינה, ואלה שמשתמשים ומחבקים - כמו כל מי שטוען שאי אפשר בלעדיהם. הסוג השני נחמד יותר אבל גם המסוכן ביותר.

התלות בכוח אדם זול לא השתנתה ביחס לשנות ה-80, היא פשוט החליפה את הערבים ברומנים, סינים ותאילנדים. חיים זה לצד זה במין דו קיום של סוס ורוכבו - נישואים פיקטיביים.