מיומנו של איש היי-טק: הדברים החשובים קורים בחוף הרצליה

אם חשקה נפשכם בסיור כלכלי-חברתי, כזה שנותן לכם בשעה אחת חתך רוחב של ישראל, כל שעליכם לעשות הוא לנסוע להרצליה וללכת שם לאורך החוף.

את המסע הישראלי נתחיל בחוף הנכים. לפי כמות הרכבים בחניה, הרי שהקריטריונים החדשים לכניסה (פרט לתעודת נכה) הם: חבר של השומר, חבר של החבר של השומר וכן נהג ג'יפ בעל חזות מאיימת.

הקבוצה האתנית הראשונה המזוהה עם החוף, היא הישראלים - נשים וטף. כאן נוכל למצוא ילדים זבי קרטיב, צפיפות, ומשחקי מטקות סוערים. גם כאן היחס בין סככות הצל שהציבה העירייה, למספר הנופשים הוא משהו כמו 1 ל-14,923.

המסע אל פישר, לבני ורומנו

נמשיך צפונה לכיוון חוף אכדיה. סטנלי פישר, נגיד בנק ישראל וקניין כפייתי, מתקרב לבוש במיטב בגדי הספורט. נשארו לי מספר דולרים מהביקור האחרון בארה"ב, אז רציתי לשאול אותו אם הוא קונה. אבל הוא כבר נעלם באופק.

התקדמנו לחוף אכדיה, שהוא בעצם רמקול ענקי מחריש אוזניים, שאליו חיברו משטח של חול וים. כאן נפגוש בקבוצה האתנית השנייה - הצרפתים. מדובר בחבורה חביבה (וצלויה), שאחראית לעליית מחירי הנדל"ן בישראל.

קצת התקדמנו, והנה צועדת מולי במרץ, כשסביבה חבורת מאבטחים מיוזעת, ציפי לבני, יו"רית האופוזיציה. אני מתפתה לשאול אותה אם זה שהיא פה, זה בגלל שאין עבודה בכנסת, אבל גם היא כבר נעלמה.

המסע ממשיך צפונה לכיוון חוף זבולון, שם אפשר למצוא עוד קיבוץ גלויות - קבוצה של רוסים. השולחנות פתוחים והאוכל בשפע. אבל לא נתעכב. הנה רץ לבדו עם אוזניות, מוזיקה ומשקפי טייסים חיים רומנו, מנכ"ל אל-על. רציתי לשאול אותו למה אל-על מפסידה כבר שנים בקרב על מחזיקי כרטיס הזהב של לופטהנזה, אבל הוא כבר עקף אותי והתרחק.

והנה אנחנו בחוף השרון, לפגישה מרגשת עם קבוצה נוספת בישראל - הדתיים. והנה עוד דמות מוכרת, משה חורב, מנכ"ל אורקל ישראל, צועד מולי בחביבות. רציתי לעצור וללחוץ את ידו, ואולי לתת לו מחמאה קטנה על התנהלות החברה, אבל הוא כבר חלף על פניי.

ועכשיו חוף סידני עלי. חוף שהמסגד שלמעלה, הרוחצים שלמטה, וכן החניה והכניסה שבחינם, מעניקים לו את הצביון המיוחד שלו.

מיקרוקוסמוס מהביל

אני כבר ממהר בחזרה דרומה. על המצוקים שממעל ניצבים בתים של מיליוני דולרים, שגרירות ארה"ב ומספר מסעדות אסיאתיות אהובות. השמש כבר שקעה, ואני במבט אחרון אל המצוק ואל מלון אוקיאנוס. כן, שם יושבת קרן סקויה, אלו שנפגשו איתנו שלוש פעמים ונעלמו.

אני כבר בחזרה בחנייה. אז מה היה לנו פה במיקרוקוסמוס המהביל? ישראלים, צרפתים, רוסים, דתיים, ערבים, פוליטיקאים, אנשי ציבור, מנהלי חברות, וודקה, מוזיקה, רעש, צפיפות, מטקות, מיליונרים, דלפונים, בני נוער ונרגילות, אבטיח עם בולגרית והרבה הרבה כחול בעיניים.

החיים האמיתיים רחוקים מחדרי הישיבות הממוזגים, ממשרדי ההנהלה, ומהכנסת. הדברים החשובים באמת קורים ממש כאן - בחוף הרצליה.