המערב המשפטי הפרוע

שופטים עליונים מאפשרים הוצאת דיבה ומעמידים את אולם המשפט מעל לחוק

הנה עוד פסיקה של בית המשפט העליון שאני לא מצליח להבין איך הגיעו אליה. על פי הפסיקה, אם אתה רוצה להוציא דיבה על מישהו מבלי לשלם על כך מחיר, לך תגיש תביעה כלשהי לבית משפט כלשהו ושם תאמר על יריבך ככל העולה על רוחך. בית המשפט העליון אומר שמותר לך.

מותר להכפיש ולשקר

זה הכלל שנקבע לאחרונה בתביעת הדיבה של עו"ד עודד גיל נגד עו"ד פואד חיר. מה קרה שם? חיר אמר על גיל כי הפרקליטות עומדת להגיש נגדו כתב אישום ושלשכת עורכי הדין דנה בהשעיתו מהלשכה. אלא מה? הדברים הללו היו בחזקת לא היה ולא נברא. כלומר, שקר. לכן לא מפליא שגיל הגיש תביעת דיבה.

מה שכן מפליא שבעליון גיל הפסיד. למה? כי הדיבות החמורות נאמרו בעת דיון משפטי. במלים אחרות: מכאן ואילך יכול כל צד לדיון משפטי להכפיש, לרמות ולשקר ככל העולה על רוחו.

מלים עם כנפיים

למה זה חמור? מכיוון שדברי דיבה שנאמרים במקום פומבי, כמו בית משפט, נוהגים בדרך כלל לגדל כנפיים. למשל: התקשורת רשאית לפרסמם בגלל שהדברים נאמרו בבית המשפט; באולם המשפט יושבים אנשים, הדברים יכולים לתפוש תאוצה מפה לאוזן, ואז לאנשים יש נטייה מקוללת לומר ש"אין עשן בלי אש".

כלומר: מבחינת הנזק, אין שום חשיבות למקום בו נאמרו דברי הדיבה.

"נבל ברשות התורה"

צריך לציין שההחלטה התקבלה ברוב של שני שופטים, אליעזר ריבלין ויורם דנציגר. השופט אליקים רובינשטיין בדעת מיעוט חשב אחרת: "האם יינתן למלבין פנים להיות נבל ברשות התורה?", היקשה. מסתבר שכן. וזה מאד מתסכל, כי שוב מדובר בהחלטה הנראית, נשמעת, ומתנהגת כמבוססת על גילדאות.

שופטים עליונים שהופכים את הדיון המשפטי למשהו מקודש, ומאפשרים נבלה לא רק ברשות התורה אלא גם ברשות החוק, כפי שהם מפרשים אותו. וכך הוגדר אולם המשפט לטריטוריה העומדת מעל לחוק, ממש כמו המערב הפרוע.

יושבים בתוך העם השוייצרי

שופטים, בעיקר עליונים, אוהבים לומר על עצמם כי בתוך עמם הם יושבים. הפסיקה הזאת מראה שאם בכלל, אז ריבלין ודנציגר יושבים בתוך העם השוויצרי או האוסטרלי. לו באמת ישבו בתוך עם ישראל, היו אולי מבחינים בהתגברות האלימות בחברה, גם המילולית.

נעזוב ההיבט המוסרי וההגיוני של פסיקה זו, אבל איך בדיוק היא תועיל לצמצום האלימות? זה המקום שהמחוקק צריך להפגין נוכחות.