עדיין מדינת כדורגל

1. לא שהיה צריך את השבוע האחרון כדי להבין מה באמת חשוב כאן לאנשים. אבל זה נתן קצת פרופורציות. בואו נתחיל מהסוף: נבחרת הכדורסל שלנו, הנבחרת האיכותית ביותר בספורט הישראלי שמתכוננת לאליפות אירופה בעוד שבועיים, שיחקה נגד אלופת העולם ספרד. א-ל-ו-פ-ת ה-ע-ו-ל-ם. שלוש שאלות בעניין: א' - איפה נערך המשחק? ב' - כמה נגמר? ג' - כמה אנשים בישראל ראו את המשחק?

לפני שמישהו מהאנשים שמנהלים את הכדורסל טוען לקיפוח - בכספים שהוא מקבל מהטוטו, בסיקור בעיתונות וכו' - הוא כמובן צריך לשאול את עצמו מה הוא עושה כדי לקדם את המוצר שלו. אם שבועיים לפני אליפות אירופה הנבחרת הייצוגית מספר אחת לא משודרת מול אלופת העולם (והסיבה ממש לא מעניינת), אפשר לראות באנשי הכדורסל את האשמים העיקריים לפערים העצומים שממשיכים להיפתח מהכדורגל.

את משחקיה של נבחרת הכדורסל ביורובאסקט בעוד שבועיים יבחרו לראות בישראל, על-פי הערכות אופטימיות, 1 מכל 8 אנשים בלבד שיחזיקו שלט בזמן שהנבחרת תשחק. ביום שלישי בערב שיחקה מכבי חיפה מול רד בול זלצבורג. אחד מכל ארבעה אנשים בישראל שישב מול הטלוויזיה בחר לראות את המשחק הזה, למרות שמבחינה תחרותית, החל מהדקה ה-26 כבר התחיל גארבאג'-טיים. כשחיפה תשחק בשלב הבתים של ליגת האלופות, כל בנאדם שני באוכלוסיה שיישב על הספה בסלון עם טלוויזיה דלוקה יבחר לראות את חיפה. ויש עוד: את משחק הפתיחה של ליגת העל בטדי ראו ביום שני בכ-70% יותר אנשים ממה שצפוי למשחק הפתיחה של הנבחרת של צביקה שרף.

אפשר להגיד הרבה דברים על הכדורגל הישראלי. על הרמה, על זה שהוא ממשיך להתרחק מאירופה, על המתקנים, הניהול. אבל הרעב אליו והפוטנציאל שלו הם עצומים. הירידה באחוזי הצפייה בליגות המקומיות הוא תהליך שקורה בכל העולם, למרות ששם אין תלונות על ירידה ברמת הכדורגל ומשם אין בריחה של כוכבים. אבל בסופו של יום אנשים, מרצונם החופשי לגמרי, עדיין בוחרים בכדורגל על פני כל דבר אחר.

בחודשיים הקרובים אפשר יהיה לקבל פרופורציה מה עתיד היה לקרות כאן, אם היינו מגרדים בתדירות גבוהה יותר את רף ההצלחות. עד אמצע דצמבר תשחק מכבי חיפה בליגת האלופות. הפועל ת"א (בהנחה שתעבור את טפליצה הצ'כית) תשחק בשלב הבתים של הליגה האירופית. בתווך תהיה גם נבחרת ישראל בדרך לעוד קמפיין אבוד של גביע העולם. במשך כמעט שלושה חודשים יידחקו הצדה אירועים היסטוריים כחצי גמר גביע דייויס, ותחרויות הרות-גורל כיורוליג.

2. בחודשים האחרונים אנחנו רואים את המאבק סביב זכויות השידור של הכדורגל הישראלי. על פניו התחושה היא שהמאבק הזה כבר הפך לעניין של אגו. השאלה היא כרגע עד כמה נמוך יורידו את ההתאחדות לכדורגל כלפי מטה.

השאלה שמעלים גופי השידור היא כמה באמת שווה משחק כדורגל בישראל. יש שטוענים שהערך הריאלי שלו הוא לא יותר מ-50-70 אלף דולר למשחק. אבל למעשה אין לו ערך כספי אמיתי. זה לא רק העניין של רייטינג מול שווי כספי. כולם ראו כמה רעש היה כאן כאשר שידור המשחק בין בית"ר להפועל ת"א הוטל בספק. אם ערוץ 10 יחליט שלא להוציא לדרך את העונה השלישית של "הישרדות", או אם ערוץ 2 יחליט שהוא לא ממשיך עם "פרויקט מסלול", אף אחד לא יעמוד על הרגליים האחוריות. לכל הדברים האלו יש תחליף. יהיה ריאליטי אחר, ואם צריך ימציאו אנשים ששרים תוך כדי קפיצת בנג'י.

שידורי הכדורגל הם היחידים שאין להם תחליף ברמה הציבורית. מהסיבה הזאת הם יקרים יותר מכל זכויות שידור אחרות. הבעיה בעניין הזה היא שאת הזכויות מחזיקה ההתאחדות לכדורגל, והיא זו שנאלצת לעמוד בכל הלחץ הציבורי. לזכותה של ההתאחדות ולזכותם של מחזיקי הזכויות (ספורטפייב) אפשר להגיד שאף אחד לא העלה לרגע ברצינות את הרעיון שמשחקים לא ישודרו. גם אם צריך לתת אותם בחינם או לשדר משחק נבחרת חסר חשיבות ועניין מצפון אירלנד.

אלא שהמחויבות של ההתאחדות כלפי הציבור (וכלפי הטוטו) יצרה מצב הפוך עבורם. הנה, את המשחק בשבוע שעבר קיבל ערוץ 1 בחינם. הלחץ של הציבור, שמגובה בספינים של גופי השידור, גורמים למחירים לרדת. לא המוצר שכביכול נעשה פחות טוב.

העובדה שאין שום רגולציה שמחייבת ערוצים ציבוריים לשדר אירועי ספורט היא מובנת. כי בסופו של דבר מי שצריך לשדר אירועי ספורט הם ערוצי הספורט הייעודיים (שגם עליהם יש מאתיים ואחת רגולציות). רק שהיא זו שגרמה להעצמת המצב הקיים - כולם מעדיפים להשקיע את הכסף ולקפוץ על העגלה באירועים הנוצצים. כמו מכבי חיפה בצ'מפיונס ליג. למה להתחייב על ליגה ארוכה, יקרה, בעוד שאפשר ללכת על אירועים נקודתיים, מביאי רייטינג, ששווה לשלם תמורתם קצת יותר.