ברק לא מבחין בין בכי להתבכיינות

בדבריו אתמול הפגין אהוד ברק איך אפשר לומר דברים נכונים שצורת אמירתם הופכת אותם ללא נכונים. בהופעתו אצל תלמידי תיכון אמר ברק כי "עושים מאמצים לשחרור שליט, אבל אני מציע לא לחשוב במושגים של בכיינות". באופן כללי-עקרוני תמיד עדיף להימנע מבכיינות, זה נכון בכל סיטואציה שהיא, אישית, ציבורית, לאומית, בכיינות לא מביאה תועלת. כך שלמעשה ברק לא אמר שום דבר שיש בו משום הארה או חידוש.

אין דבר נורא מזה

הבעיה היא עם ההקשר. הבכיינות עליה דיבר ברק כוללת גם את בני משפחת שליט. מדובר באנשים שבאה עליהם אומללות וסבל שלא ניתן לתארם. לדעתי מדובר בסבל גדול יותר משל הורים שבניהם נפלו בקרב. הורים שכולים יכולים לפחות להתנחם בכך שבנם כבר לא סובל. אביבה ונעם לא יכולים לדעת מה קורה עם בנם או אפילו אם הוא בין החיים. אין דבר נורא מזה.

ללא דרך וכיוון

מה נשאר להורי גלעד לעשות בחייהם? להאבק לשחרור בנם, או לפחות לקבל אות חיים ממנו. וזה מה שהם עושים. בינתיים ללא הצלחה. גם משום שמדובר בחוטפים ברברים שחוקי מוסר אינם חלים עליהם.

אבל גם משום שהממשלות שטיפלו בנושא לא ממש יצאו מגדרן כדי להחזיר את החייל החטוף. ניהלו מגעים פה, ומגעים שם אבל לא היתה דרך ברורה, לא ראינו כוון. כל ראש ממשלה וכל שר בטחון הלכו בדרך משלהם, כל פעם שינו את עמדותיהם לגבי דרישות החוטפים, ומשום כך עמדה חדשה התקבלה כאשר כבר היה מאוחר, והיה צורך לקבל עמדה חדשה וזה שוב טרטור, סחבת, והמשך הגיהינום של נעם ואביבה.

לא ממך נלמד

אז תסלח לי אהוד ברק אבל אל תבלבל את המוח. אנחנו לא צריכים ללמוד ממך מה זה עמוד שידרה. גם לא נלמד חוסן ועמידה ממי שהתחייב ללכת לאופוזיציה ואחרי יום נבהל וזחל לקואליציה. גם לא נלמד ממך אומץ ואחריות, אתה שעמדת בתרגיל צאלים וראית איך חיילים נהרגים ונפצעים ולאחר שהתעוררת מקפאונך, מיהרת לברוח מהמקום. מי שמתבכיין בפרשת שליט זה אתה, על שאין בך את מה שצריך כדי להביא לשחרור גלעד. וכדרכך מימים ימימה, אתה מעביר את אחריותך אל אחרים.

אתה הוא זה שצריך ללמוד

לנו אין מה ללמוד ממך, ברק. לעומת זאת יש כמה דברים שאתה צריך ללמוד. ובראש וראשונה את ההבדל בין בכי להתבכיינות. משפחת שליט וכל מי שזועק את זעקת גלעד אינו מתבכיין אלא בוכה. אתה מסוגל להבין את ההבדל הזה?