"גלובס" מציג: האג'נדה השיפוטית של שופטי בית המשפט העליון החדשים

בעוד כחודש יושבעו עוזי פוגלמן, ניל הנדל ויצחק עמית לעליון, ולאחר מכן ייכנסו ללשכות החדשות בהיכל השיש בירושלים ■ "גלובס" מביא את פסקי הדין ששלושת השופטים רואים בהם את דגלם המקצועי ■ פרויקט מיוחד

כשיצאה הבשורה מחדר הוועדה לבחירת שופטים על בחירתם של 3 שופטים חדשים לבית המשפט העליון, לפני קרוב לחודש ימים, התמקד הסיקור בדינמיקה של עבודת הוועדה. דובר על עידן חדש שבו השופטים כבר אינם שולטים במינויים הנעשים בוועדה, על מנצחים ומפסידים, על חדירת הפוליטיקה למערכת המשפטית והשפעת המשפט על הפוליטיקה.

בינתיים שקע האבק. העיקר מופרד מן הטפל. בסופו של יום, מינויים של 3 שופטים עליונים חדשים הוא מהלך חשוב שחייב יהיה להשפיע עמוקות על דמותו ותפקודו של בית המשפט העליון. הן מבחינת הסרת העומס הכבד מנשוא מכתפיהם של 12 השופטים המכהנים בעליון וכורעים תחת זרם התיקים הבלתי פוסק, והן מבחינת האג'נדה ותפישת העולם השיפוטית ש-3 העליונים החדשים מביאים עמם.

רק אחד מבין השלושה כיהן תקופת כהונה זמנית בעליון - זהו השופט עוזי פוגלמן - אך כל השלושה נושאים עמם שובל ארוך של פסיקות רבות מבתי המשפט המחוזיים שבהם כיהנו, ניל הנדל בבאר-שבע, יצחק עמית בחיפה ופוגלמן בתל-אביב. פסקי הדין שלהם עסקו במגוון רחב מאוד של תחומים, אזרחיים, פליליים, מינהליים, דיני משפחה וירושה, תכנון ובנייה, חוזים, נזיקין והוצאה לפועל. התיקים שהתגלגלו לשולחנם כללו סכסוכים שבין אזרח לאזרח, שבין אזרח לרשות, ובין המדינה לנאשם. פסקי הדין שלהם חרצו גורלות. כובד האחריות המוטל על מי שפוסק בעניינים שכאלה מוכר להם היטב.

אג'נדה שיפוטית; עד לפני כמה שנים היתה המילה הזו מוקצה מחמת מיאוס, בכל הנוגע לתפקיד השיפוטי. הדיון בעניינה התלהט בתקופה שבה נעמד נשיא בית המשפט העליון בדימוס, אהרן ברק, על רגליו האחוריות כדי לחסום את מינויה של פרופ' רות גביזון לעליון. הקרב של ברק הסתיים בהצלחה, אך המלחמה בכישלון. אג'נדה שיפוטית נחשבת היום לגיטימית, ראויה ואף חיונית למועמדים המבקשים להתקדם במעלות המערכת השיפוטית. הוועדה לבחירת שופטים בוחנת את "תפישת עולמו" של השופט. לא הפוליטית חלילה, אלא המקצועית, הערכית.

אוסף פסקי הדין שלהלן פותח צוהר לערכים המסתתרים מאחורי פסקי הדין, על הלב הפועם מתחת לגלימת השופט. אלה הם פסקי הדין שהשופטים הצביעו עליהם, לבקשת "גלובס", כפסקי הדין החשובים ביותר, שהשופטים עצמם רואים בהם את דגלם המקצועי. ב-15 באוקטובר, מיד אחרי סוכות, יושבעו פוגלמן, הנדל ועמית לעליון בטקס חגיגי במשכן נשיאי ישראל, ולאחר מכן הם ייכנסו ללשכותיהם החדשות בהיכל השיש, ויתחילו במלאכה: הוספת המימד האישי שלהם לקורפוס הפסיקה של ערכאת השיפוט הבכירה.

השופט ניל הנדל: מהפכן חברתי

מכלול פסיקתו של ניל הנדל מלמד כי מדובר בשופט הרגיש למצוקותיו של היחיד והחלש. כך בתחום האזרחי - בפסיקות בענייני נזיקין והוצאה לפועל, וכך אפילו בתחום הפלילי, כשרגישותו מופנית כלפי הקורבן או המתלוננים. רגישותו החברתית, ורצונו לסייע לחלשים ולמעוטי היכולת הופכים את המצטרף החדש לעליון לשופט שהוא על גבול המהפכן החברתי.

לבית המשפט לענייני משפחה הוגשה תביעת אבהות, על-ידי אם לילדה. הנתבע, שלטענת האם הוא אבי התינוקת, סירב לבדיקת רקמות, שבמסגרתה ימסור דגימת די-אן-אי, אף שהודה בקיום יחסי מין עם האמא בתקופת כניסתה להריון. בית המשפט חייב אותו למסור דגימה נגד רצונו. על פסיקה זו עירער הנתבע, וערעור זה הגיע לידיו של השופט הנדל.

בפסק דינו עמד הנדל על המצב החוקי, שאיננו מאפשר לבית המשפט לכפות על נתבע בדיקת רקמות נגד רצונו, אף שמדובר בבדיקה פשוטה של מתן דגימת רוק מהדופן הפנימי של הלחי. בפסק הדין הוא חשף טפח מגישתו השיפוטית, שבה צריך השופט להיזהר מלפלוש לתחומה של הרשות המחוקקת. "לא טוב שמחוקק ישמש כשופט, כפי שלא טוב ששופט ישמש כמחוקק. רשות ורשות בתחומה. בשיטה הקונסטיטוציונית הפרדת הרשויות הופכת לחשובה אף יותר. חוקי היסוד מחייבים בית משפט לבחון חוקים. מכאן שעליו לשמור על הגבולות. אם בית המשפט פועל כמחוקק, יוצא כי הוא ממלא שני תפקידים. בו בעת, הוא קובע את הדין ומבקר אותו חוקתית".

הנדל קיבל את הערעור, ביטל את פסק הדין המחייב את הגבר לעבור בדיקת רקמות, ובמקביל הפנה לכנסת קריאה נרגשת "למלא את תפקידה" ולתקן את החוק, כך שבית המשפט יוסמך לחייב גברים לעבור בדיקת אבהות במצבים דומים. ואכן, בעקבות פסק הדין תוקן החוק (בר"ע (ב"ש) 615/02 פלוני נ' פלונית, 5.2.2003).

שני נאשמים הועמדו לדין באשמת סחר בבני אדם ועיסוק בזנות, בכך שהביאו מרוסיה שתי אחיות למטרות עבודה - דהיינו, שירותי ליווי ועיסוק בזנות. אחד הנאשמים הואשם גם בביצוע עבירות מין. הוא הודה שקיים יחסי מין עם שתי האחיות, אך טען שהדבר נעשה בהסכמה. הרכב השופטים החליט להרשיע אותו באונס, אף שבאחד המקרים לא הביעה המתלוננת התנגדות, לא במילים ולא במעשים. הרשעתו התקבלה תוך אימוץ עקרון "עצימת העיניים", המשפיע על מחשבתו הפלילית של הנאשם.

הוא קבע כי אף שלא היה כל ביטוי לאי-רצונה של המתלוננת לקיום יחסי מין, היה על הנאשם להיות ער לעובדה שהיא מצויה במצב של כפייה בשל היותה קורבן סחר, ומצב זה מונע ממנה להסכים באופן חופשי למגע המיני. על עבירת הסחר בבני אדם למטרת זנות כתב הנדל: "עבירה זו איננה שייכת רק למדפים העכורים של ההיסטוריה, אלא גם לימינו אנו. כנראה פחות התקדמנו ממה שנהוג להאמין" (תפ"ח (ב"ש) 904/03 מדינת ישראל נ' סרגי זלצקי, 5.12.2004).

נגד "החברה לשירותי איכות הסביבה (רמת-חובב)" הוגשה בקשה לתובענה ייצוגית על-ידי "עמותת מדעי הדרום", על-פי החוק למניעת מפגעים סביבתיים (תביעות אזרחיות). הנדל החליט לאשר את הגשת התביעה הייצוגית, לראשונה בתחום איכות הסביבה. "הכלי של התובענה הייצוגית הינו רב עוצמה", כתב, עוצמתו זו השפיעה על בתי המשפט להתיר את השימוש בו וכן להגבילו".

הנדל מנתח את ההבדל בין תובענה ייצוגית על-פי חוקים אחרים, שבהם מוכפל סכום התביעה במאות או באלפים כשהתובענה הופכת לייצוגית, להגשת תובענה על-פי החוק למניעת מפגעים סביבתיים, כשהמרכיב הכספי מושמט ומטרת התובענה היא למנוע את הישנות המפגע. הוא קבע כי בניגוד לתובענות ייצוגיות אחרות, בנושאי איכות הסביבה אין צורך בקבלת אישור בית המשפט להגשת התביעה (בר"ע (ב"ש) 901/99 החברה לשירותי איכות הסביבה נ' עמותת מדעי הדרום, 17.5.2000).

בני-זוג החזיקו במשך 40 שנה חנות לממכר תכשיטי זהב וכסף ותיקון שעונים בבאר-שבע. לאחר מותו של הבעל, הורה בית המשפט על סילוקה של האלמנה מהחנות, בשל נטישת העסק. האלמנה העידה כי הוא ממשיכה למכור את הסחורה שהשאיר לה בעלה בחנות, בפדיון של כ-300 שקל בחודש, וכי היא עושה זאת כי "זה הכיף שלי להיות בחנות".

השופט הנדל קבע כי במקרה זה מתמלאות הוראות חוק הגנת הדייר, וכי האשה ממשיכה לקיים את העסק של בעלה, אף שהדבר נעשה במידה חלקית. לדבריו, "חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו בא להקל עם אנשים דלי אמצעים ולהיטיב עמם. אין לאמץ את הגישה שלאחר חקיקת חוק היסוד, יש לתת עליונות ועדיפות לבעל הנכס על פני השוכר בכל מחלוקת משפטית ביניהם" (ע"א (ב"ש) 1177/99 עיזבון המנוח מרדכי שמעוני ז"ל נ' אהרון זילברשטיין, 15.2.2001).

אדם עבר ניתוח להסרת גידול בבלוטת הערמונית בבית החולים קפלן. למחרת הניתוח החל לחוש בתרדמת ברגלו הימנית, אובחן כמי שנפגע פגיעה עצבית ונקבעו לו אחוזי נכות. השלום דחה את תביעתו נגד בית-החולים, שהתבססה על כך ש"הדבר מדבר בעד עצמו", וכי לא נתן את הסכמתו מדעת לניתוח, מאחר שלא קיבל הסבר אודות הסיכון ללקות בשיתוק.

השופט הנדל קיבל את ערעורו של התובע, וקבע כי כשאדם יוצא מניתוח פגוע בעצב רגלו, יש להניח קיומה של רשלנות, אף שלא הוגשה חוות-דעת רפואית מטעם התביעה (ע"א (ב"ש) 1171/00 שבתאי כהן נ' בית-החולים קפלן, 2.12.2002).

אם חד-הורית חויבה בפסק דין, ובמסגרת הליכי ההוצאה לפועל נדחתה בקשתה לבטל את פינויה מדירת מגוריה ולעכב את מימוש המשכנתא, עד שיימצא סידור מגורים אחר לה ולילדיה. היא עירערה לבית המשפט, והשופט הנדל קיבל את ערעורה וביטל את פינויה מהדירה. "הדין איננו אדיש להשלכות של פעולת גביית חוב כאשר התוצאה היא שהמשפחה נותרת ללא מקום מגורים", כתב.

האשה טענה שהוויתור מצידה כביכול להסדר של מגורים חלופיים לא היה ברור, מאחר שנוסח ההסכם בינה לבנק כלל הפניות לסעיפי חוק. "החוזה נערך על-ידי הצד החזק, הוא הבנק", כתב הנדל, "ייתכן שמשפטן העוסק בתחום יבין את כוונת הסעיף אף מתוך אזכור המספר בלבד, אך מנקודת מבטו של חייב מן היישוב, ראוי שסעיף הוויתור ידבר בעד עצמו, בשפה המובנת לכל - משפטן והדיוט כאחד". (בר"ע (ב"ש) 526/05 מיכל בן ורון נ' בנק העצמאות, 6.11.2005).

השופט עוזי פוגלמן: זכויות הפרט נגד הרשות

כשופט ותיק בבית המשפט לעניינים מינהליים, עסק עוזי פוגלמן רבות בסכסוכים שבין האדם לרשויות השלטון - והוא איננו מהסס להתעמת עם הרשויות במקרים שבהם זכויות התושב והאזרח מקופחות. פוגלמן מנסה להרחיב בפסיקתו את המעטפת, לדאוג גם להליך ראוי בעניינם של עובדים זרים, להימנע מקיפוח משפטי של זוגות חד-מיניים, ולדאוג לרווחתם של האזרחים בתחומי החינוך והבריאות.

תושב זר, הומוסקסואל, השוהה בישראל שלא כדין, עתר לבית המשפט בדרישה למנוע את גירושו מישראל, מאחר שבן-זוגו הוא אזרח ישראלי וכי הוא עצמו מצוי בעיצומו של הליך הסדרת ישיבת קבע בישראל, וליישם בעניין זה את הנוהל שקבע משרד הפנים באשר לבני זוג לא נשואים. הנוהל מחייב שבן-הזוג ששהייתו אינה חוקית ייצא מהארץ לתקופה של חודש ימים, כדי שמשרד הפנים יבחן את "כנות הקשר".

השופט פוגלמן, ששימש שנים ארוכות כשופט בבית המשפט לעניינים מינהליים בתל-אביב, התבקש לבחון את הנוהל, שיועד במקור לבני זוג סטרייטים שאחד מהם מצוי בהליך התאזרחות, ואת מידת יישומו בעניינם של בני זוג הומוסקסואלים. פוגלמן קבע שהנוהל איננו מידתי, מאחר שהוא פוגע קשות בבני הזוג, הן כלכלית והן רגשית. בנוסף, התועלת שביציאת בן-הזוג מן הארץ איננה ברורה, שעה שהנזק הנגרם לחיי המשפחה של הזוג בשל הפרידה - גלוי וברור. בנוסף, הוא קבע שאין ליישם בעניינם של העותרים באופן רטרואקטיבי נוהל שפירסם משרד הפנים לאחר שהוגשה העתירה, "בנסיבות שבהן אין מדובר בהוראה המיטיבה עמם" (עת"מ (ת"א) 2790/04 רוזנברג נ' שר הפנים, 29.12.2004).

עיריית תל-אביב הפעילה תוכנית בחירה לתלמידים בוגרי בתי-הספר היסודיים, המאפשרת להם לבחור את חטיבת הביניים מתוך מספר בתי-ספר. בתיכון "אליאנס" ברמת אביב, הנהנה ממוניטין מצוינים, בחרו יותר תלמידים משבית-הספר יכול לקלוט, ובעירייה החליטו לערוך הגרלה לצורך שיבוץ התלמידים. הורים לתלמידים שבחרו באליאנס עתרו לבית המשפט בדרישה להורות לעירייה לבטל את ההגרלה ולקבוע קריטריונים אובייקטיביים לקבלת התלמידים לבית-הספר.

השופט פוגלמן קבע, כי עצם העובדה שהכנסת דנה בהצעת חוק שתסדיר את מעמדו של הנוהל שקבעה העירייה, איננה מונעת מבית המשפט לבחון את חוקיותו. עוד נקבע כי ההורים זכאים לרשום את ילדיהם לבית-הספר אליאנס, שהוא התיכון הקרוב ביותר למקום מגוריהם, בהתאם לחוק חינוך ממלכתי. מאחר שלבית-הספר יש ביקוש יתר בקרב התלמידים, הורה בית המשפט לעירייה להימנע מלרשום תלמידים שאליאנס איננו התיכון הקרוב ביותר לבתיהם - אך קביעה זו לא חלה על תלמידים משכונות הדרום, ששילובם באליאנס נדרש מטעמי אינטגרציה (עת"מ (ת"א) 1536/04 תבורי נ' עיריית תל-אביב, 1.6.2004).

בית משפט התיר לנאשם בעבירות אונס להעתיק מתיק החקירה צילומים של אבריה האינטימיים של המתלוננת, שצולמו כחלק מהחקירה בעת בדיקתה במכון לרפואה משפטית, ולהחזיקם בנאמנות אצל עורכת דינו. הפרקליטות עירערה על ההחלטה לבית המשפט העליון, והשופט פוגלמן דן בערעור, בעת שכיהן במינוי זמני בעליון.

הפרקליטות לא הסכימה להעברת הצילומים לידי עורכת הדין, והסכימה רק שמומחה מטעם הנאשם יוכל לעיין בהם בין כותלי המכון. בנסיבות המקרה, קבע פוגלמן, יש לאזן בין זכותה של המתלוננת לכבוד ולפרטיות, לבין זכותו של הנאשם להעתיק את חומר החקירה לצורך הגנתו הפלילית.

נקבע שבמקרה שבו מניעת האפשרות להעתיק את הצילומים גורמת לפגיעה ממשית בהגנת הנאשם, תגבר זכותו להליך הוגן על פני הפגיעה בפרטיותה של המתלוננת, ואולם במקרה כמו זה, שבו כל שנגרם לנאשם הוא פגיעה בנוחותו של הנאשם בלבד - בשל הצורך להטריח מומחה מטעמו לעיין בצילומים בין כותלי המכון לרפואה משפטית - אין בכך די כדי להצדיק את הפגיעה בפרטיותה וכבודה של המתלוננת (בש"פ 8706/07 מדינת ישראל נ' פלוני, 27.11.2007).

הוריו של הילד דני כץ, שנרצח ב-1983, עתרו לבג"ץ בדרישה לבטל את החלטת נשיא המדינה שמעון פרס לקצוב את עונשם של 5 רוצחיו של כץ, ל-30 ול-45 שנות מאסר, בהתאם להמלצת שר המשפטים. בין היתר טענו בני משפחתו של כץ כי הרוצחים היו צריכים להיות מסווגים כאסירים ביטחוניים שעונשם לעולם איננו נקצב, וכי לא ניתנה לבני המשפחה זכות טיעון כדין בפני ועדת השחרורים קודם שהחליטה להמליץ על קציבת העונש.

השופט פוגלמן, בהסכמת חבריו להרכב בעליון, הורה למחוק את הנשיא פרס כמשיב לעתירה מאחר שהנשיא איננו נותן את הדין בפני בית משפט. "ערים אנו לכאבם של העותרים", כתב פוגלמן בהחלטתו לדחות את העתירה, "אך אין מנוס מן המסקנה כי נוכח אופייה המיוחד של סמכות הנשיא להקל בעונשם של עבריינים, והיקפה המוגבל של הביקורת השיפוטית, אין עילה להתערבותו של בית משפט זה בהחלטת הקציבה שיצאה מלפני נשיא המדינה" (בג"ץ 9631/07 כץ נ' נשיא המדינה, 14.4.2008).

תושב תל-אביב הנחה את רכבו למשך הלילה ברחוב אבן-גבירול סמוך לתחנת אוטובוס, בשעה שתנועת האוטובוסים כבר הסתיימה לאותו יום, והזיז את רכבו מהתחנה עוד לפני שהתנועה התחדשה למחרת היום. למרות זאת נרשם לו דו"ח בסך 250 שקל, והוא החליט להעביר את העניין לערכאה שיפוטית. בית המשפט המחוזי קיבל את טענותיו וביטל את הדו"ח, תוך שקבע כי מאחר שהחנה את רכבו בתחנה לאחר שעות הפעילות, לא נעברה כל עבירה.

המדינה עירערה על פסק הדין לעליון. השופט פוגלמן, בהסכמת חבריו להרכב, קיבל את הערעור וביטל את פסק הדין שהכיר בזכותו של הנהג לחנות לצד תחנת האוטובוס. "החקיקה מחייבת מתן משמעות ברורה לסימנים ותמרורים שנקבעו, מבלי להותיר שיקול-דעת למשתמשים בדרך לנהוג לפי הבנתם", כתב.

ועם זאת מצא פוגלמן לנכון להמליץ לעירייה כי "מוטב היה לשקול הצבת תמרורים מתאימים בתחנות האוטובוסים, שיפרטו שעות מותרות לחנייה, על-פי נתוניה של כל תחנה. בכך ימומש, ברמה הקונקרטית, האיזון בין צורכי התחבורה והבטיחות לבין רווחת התושבים". (רע"פ 7451/07 מדינת ישראל נ' רון אהרונוביץ, 2.6.2008).

השופט יצחק עמית: מגן חופש הביטוי

כל מי ששהה באולמו של השופט יצחק עמית יודע שמדובר במומחה חריף וידען בתחומים מגוונים של המשפט האזרחי. אף שהוא אוהב לצטט מדי פעם ממקורות המשפט העברי, עמית מכיר את החידושים המשפטיים העדכניים ביותר, בתחומי האינטרנט, הקניין הרוחני והחוזים. דגליו העיקריים הם הגנה מרבית על חופש הביטוי והקפדה על זכויות הניזוק בדיני נזיקין.

קופה קטנה שמוצאה בברזיל, וגודלה כגודלו של חתול, הובאה לארץ על-ידי אדם פרטי וזה גידל אותה. לאחר 16 שנה החלה הרשות לשמירת הטבע בהליכים במטרה לקחת ממנו את הקופה ולהחזירה לסביבת הגידול הטבעית שלה. לדבריה, האדם עבר על הוראות חוק הגנת חיית הבר, מאחר שהחזיק את הקופה בביתו בלא היתר מיוחד לכך, ואף הופיע עמה מדי פעם בפעם כקוסם חובב.

השופט עמית, בצוותא עם השופט מיכה לינדנשטראוס, זיכו אותו בדעת רוב מהעבירות על חוק הגנת חיית הבר, תוך קביעה כי במועד שבו הגיעה הקופה לידיו, הדבר לא היה אסור בחוק, וכי הוא המשיך להחזיק בה כדין גם לאחר שנחקק האיסור. באשר לחוק הגנים הלאומיים, קבע עמית כי יש להבחין בין עוף השמיים שהגיע בדרך הטבע לישראל, לבין אותו עוף שהוברח לישראל כשהוא סגור בכלוב.

תכלית חוק הגנים הלאומיים, קובע עמית, היא הגנה על שמירת הטבע, הנוף והמורשת בשטח ישראל, ועל בעלי החיים שמקורם בישראל. "בימים הרחוקים שוטט הדוב בארצנו", הוא כותב, "כפי שלמדנו מקיצם המר של אותם נערים שהתקלסו באלישע הנביא. והיה כי יתגלה בעתיד שהדוב חזר לשוט ולהתהלך בארצנו, יחול עליו חוק גנים לאומיים. אך אם יגיע הדוב לארצנו בדרך מלאכותית, אם באוויר, בים או ביבשה, נזעיק להגנתו את חוק הגנת חיית הבר".

לצד זאת דן בית המשפט גם בשאלת "טובת הקופה", על בסיס עקרון טובת הילד בדיני משפחה. המסקנה כי שליחת הקופה בחזרה לטבע, לאחר שבילתה כמעט את כל חייה בדירת הנאשם, לא תיטיב עמה (ע"פ (חיפה) 2077/02 עובדיה רני נ' מדינת ישראל, 12.9.2002).

אדם יצא לבלות בגן הציבורי ליד ביתו יחד עם בתו התינוקת. הוא קרא לאדם נוסף, ששיחק להנאתו באותה עת בגן הציבורי, ודרש ממנו לומר שלום לבתו. דקות אחדות לאחר מכן שב האבא וקרא לו, וכשזה התקרב, שלף האב סכין ופצע אותו בדקירות. מיד לאחר מכן שיסף את גרונה של התינוקת. בית המשפט זיכה את האב מאשמת רצח, וקבע כי עומדת לו הגנת אי השפיות. ואולם השכן הפצוע תבע את האב בנזיקין, ובית המשפט התבקש לקבוע אם טענת האי שפיות פוטרת אותו גם מהעוולה הנזיקית שבתקיפה. השופט עמית קבע כי הגנת האי שפיות מהמשפט הפלילי איננה תקפה בדיני נזיקין, ויש להטיל עליו אחריות נזיקית גם אם נוכח מצבו הנפשי לא היתה לו כוונת זדון בפעולה.

עמית הוסיף כי העתקת הגנת האי שפיות מהמשפט הפלילי והרחבתה לדיני הנזיקין יוצרת חשש לפגיעה ביעילות החוק הפלילי במלחמה נגד הפשע, וכן חשש שהכרה באי שפיות כעילת הגנה בנזיקין תביא לטענות כוזבות של אי שפיות (ע"א (חיפה) 2174/04 גדי כרמי נ' סבג דניאל, 29.12.2004).

בפורום השייך לאתר האינטרנט y-net כתבו גולשים דברים שנטען כלפיהם כי הם מהווים לשון הרע כלפי מטפל אלטרנטיבי. המטפל פנה אל האתר ואל ספקית האינטרנט בדרישה לחשוף את פרטיהם של הגולשים. השלום דחה את דרישתו של המטפל לחשוף את פרטי הגולשים כדי שיוכל להגיש נגדם תביעות לשון הרע, והוא עירער על כך למחוזי.

"קולמוסין נשברו, מקלדות נשחקו עד דק וטריליארדי ביטים שוגרו לחלל הווירטואלי בסוגיות שעניינן אינטרנט ומשפט", כתב עמית, "עלינו להיות ערים למאפיינים הייחודיים של האינטרנט. כפי שמכונית איננה כרכרה ללא סוס, והרדיו איננו טלגרף ללא חוטים, גם האינטרנט הוא יותר מאשר עיתון אלקטרוני". לדבריו, אין מניעה להחיל את חוק לשון הרע על פרסומים באינטרנט, ולא בכל מצב יש להגן על האנונימיות של המגיבים - למשל במצבים של שימוש לרעה באנונימיות כדי להשתלח באדם.

ואולם לדברי השופט יש צורך ב"דבר מה נוסף" שיטה את הכף לעבר חשיפת זהות הגולש - למשל הוכחה שהתביעה מוגשת בתום לב, סיכוי גבוה לזכות בה, אופיו של האתר שבו מתפרסם הביטוי הפוגע עוצמת הביטוי הפוגע ועוד. במקרה הזה הוחלט שלא להיענות לבקשה למסור את פרטי הגולשים (בר"ע (חיפה) 850/06 רמי מור נ' ידיעות אינטרנט, 22.4.2007).

מפלגת בל"ד והעומד בראשה ב-2005, ח"כ דאז עזמי בשארה, פנו לבית המשפט ימים אחדים לפני ביצוע תוכנית ההתנתקות במטרה לאסור על תנועות הימין הפוליטי את השימוש בצבע הכתום לצורך מחאתם נגד ההתנתקות, בטענה כי הצבע הכתום הוא אחד מסימני ההיכר שלה. עמית התרעם על השיהוי בפנייתו של בשארה. "מזה חודשים רבים נעשה שימוש בצבע הכתום כסמל של תנועת ההתנגדות להתנתקות. המהלך בעיבורה של עיר בחודשים האחרונים נתקל בצבע הכתום בהקשר זה. סרטים וסטיקרים כתומים מחולקים בראש חוצות, ובתוכניות הסאטירה כבר שרים 'לכן רק שירו שיר לכתום'".

בהקשר זה קובע עמית כי צבע איננו יכול לשמש מושא לסימן מסחר או זכויות יוצרים, ואגב כך עושה שימוש נרחב בידיעתו השיפוטית הכללית. "הצבע הירוק משמש גם את מכבי חיפה וגם את התנועה האיסלאמית וגם את 'הירוקים'. הצבע הכתום משמש גם את נבחרת הולנד וגם את קבוצת בני יהודה, גם את עובדי מע"ץ בכביש וגם את חברת הסלולר אורנג'".

את פסק דינו סיים עמית בציטוט ממכתב שכתב גראוצ'ו מארקס לחברת "האחים וורנר", בתגובה לדרישתה להחליף את שם הסרט "לילה בקזבלנקה" של האחים מארקס, בשל דמיונו לסרט "קזבלנקה". "מתברר שיש יותר מדרך אחת לכבוש עיר ולהחזיק בה כאילו היתה שלך", כתב גראוצ'ו, "לא היה לי מושג שהעיר קזבלנקה שייכת באופן בלעדי לאחים וורנר. מה בנוגע לשם 'האחים וורנר'? האם הוא שייך לכם? מבחינה מקצועית, אנחנו ערכנו סיבובי הופעות בשם 'האחים מארקס' כאשר עוד לא ידעתם מה זה סרט". (ה"פ (חיפה) 158/05 ח"כ עזמי בשארה נ' פורום התנועות הלאומיות, 14.7.2005).