עמלת היתר של ההון האנושי

באופן לא מפתיע משרדי הפרסום הנחשקים ביותר לעבודה הם המשרדים הגדולים. אנשים אולי יכולים להעיד על עצמם שמה שחשוב להם זה "חיים חברתיים מעניינים", "קשרים חברתיים" או "קשרים טובים עם הבוס" - אבל בסוף מה שמכריע את הכף זה היכולת להתקדם, שתלויה גם בתנאים ובאפשרות לעבוד על תקציבים גדולים. אחרת, קשה להסביר מדוע המשרדים הגדולים ממוקמים גבוה. הרי איש לא יחשוד כי העבודה בהם לא מתוחה ונעשית באווירת שאנטי רגועה.

הסקר שנערך בין משרדי הפרסום, ויתפרסם במגזין "פירמה" של "גלובס", מצליח גם להפריך כמה סטיגמות שיש בענף לגבי תפיסות העובדים על ענף הפרסום. מעניין לגלות כי למרות התדמית החבוטה של הענף בשנים האחרונות, רוב העובדים בו שבעי-רצון ממנו, ואינם סבורים כי הוא נופל ממקומות עבודה אחרים.

סטיגמה נוספת שמתפוגגת נוגעת לתדמית הנתפסת של מקאן-אריקסון. המשרד, שבענף אוהבים לתאר אותו כ"מפעל חסר נשמה", מתברר כמקום העבודה הנחשק ביותר על העובדים באופן משמעותי יותר מאחרים. בין אם בצדק ובין אם זו רק תדמית, המשרד הצליח למתג את עצמו באופן מובהק כמקום העבודה שמשלם הכי טוב, וכקרש הקפיצה שפותח אפשרויות קידום יותר מכל המשרדים האחרים. יש במיתוג הזה כדי לומר משהו על החשיבות שרואים במקאן לכוח -אדם שעובד במשרד. מי שמוכן לשלם ורוצה לקדם - כנראה באמת רואה חשיבות בנכס האנושי.

עם זאת, ניתן היה לצפות כי עם פער נתפס כה גבוה בנושאי שכר וקידום, הפער הכללי בהעדפה מול משרדים אחרים יהיה גבוה יותר - מה שלא קרה בפועל. זאת, למרות שיחסי העבודה במקאן נתפסים כנעימים יחסית למשרדים כמו פוגל-אוגילבי וזרמון-גולדמן.

עוד מעניין לראות כי בנושא היחס האישי אין משרד שתופס את נישת "המשרד האנושי ביותר". אז נכון שגלר-נסיס נחשב נעים יותר מכולם, אבל הפער בינו לבין הבאים אחריו אינו משמעותי, כך שאפשר יהיה לכנות זאת סוג של מיתוג.

לסיכום, המשאב החשוב ביותר של משרד פרסום והנכס העיקרי שלו הוא המשאב האנושי. כוח-האדם הוא זה שיוצר את ההבדל בין משרד למשרד, ולכן היכולת של משרד ליצור תדמית נחשקת היא אקוטית. מנתוני הסקר אפשר לקבל את הרושם כי הפער בין רוב המשרדים אינו כה גדול, וקשה שלא לתהות אם לא כדאי למשרדים להשקיע מחשבה גם בכיוון הזה - לפחות ברמת התדמית הנתפסת.