למה מי אתם?

א.

משהו שקרה לי כבר שלוש פעמים בשבועיים האחרונים: אני הולך לי ברחוב, לבד, עם עגלה, או רוכב על אופניים. על המדרכה, החסומה ממילא בפחים, בקטנועים, בשלטים, בספסלים, בכיסאות של בתי קפה ובמשאיות שפורקות סחורות, עולה פתאום רכב שטח גדול (פעמיים) או רכב שופוני חדש ונוצץ (בפעם השלישית) וחוסם אותה לחלוטין.

אני מתקרב, כבר עושה חזרות בראש על משפטי מפתח יפי-נפש כמו "המדרכה זה של כולם", או "היית רוצה שאחרים יעשו לך את אותו הדבר?", או "ילדים עוברים פה, חבר, ועכשיו הם צריכים לרדת לכביש ואז יבוא עוד אחד כמוך שחושב שהשמש זורחת לו מהטמבון וידרוס אותם. העיקר שהילדים שלך בטוחים, יא דרעק". אני פשוט חייב להעיר לאנשים. זה כל-כך מעצבן, חוסר הכבוד המינימלי הזה לאחרים.

לפעמים אני חושב על ייסוד מחתרת חצי-אלימה למטרות הרתעה וצריבת תודעה שתקדיש את חייה למלחמה באנשים שיש להם יותר כבוד למכונית שלהם מאשר לזולת ולמרחב הציבורי. אין יותר לחסום הולכי רגל. נגמר הסיפור הזה. מי שחונה על מדרכה, ישפריצו לו קרם שיזוף או קרם ידיים, או חומר שומני מכל סוג, על השמשה (הצדדית כמובן, אנחנו לא רוצים לגרום לתאונות) - זה סיוט להוריד את זה.

אפשר גם על ידיות הדלת, שיהיה מבאס להיכנס לאוטו. מי שחוסם ילדים קטנים ו/או עגלות, ידחפו לו לחמנייה לאגזוז או דבק מגע על מכסה הדלק, ובמקרי קיצון אין לפסול צעדים כמו שריטת המכונית במפתח. משהו עמוק על כל הצד של הנהג. כי די, נמאס. יש אנשים שמבינים רק כוח, ואם כך - כוח הם יקבלו. זמן לכבוש את המדרכות.

כל התכנונים והתרחישים מתרחשים בהרף העין העובר בעודי מתקרב ומחכה לטיימינג המושלם בשביל ההערה שלי. כשמגיע הזמן ואני בדיוק פותח את הפה, יוצא מהרכב נהג, מחייך חיוך גדול ואומר לי משהו בסגנון "פויר, קורא אותך!", ואז לוחץ על כפתור השלט, נועל את האוטו בצפצוף, משאיר מאחוריו מדרכה חסומה, ונעלם לפני שאני מספיק להגיב.

ב.

האנשים האלה, שחסמו מדרכות ושעמדו על מעברי חציה, היו נראים נורמטיביים לחלוטין, עד כמה שיכולתי לשפוט. עובדה, הם קוראים את הטור ונהנים. ודאי יש להם יכולת מסוימת של הבנת הנקרא ועמוד שדרה מוסרי מסוג כזה או אחר. הם ודאי מבינים מה אני אומר וחוזר ואומר כמו איזה נודניק - לכבד את האחר.

אני מניח שאף אחד מהם לא רואה את עצמו כחוסם מדרכות, מסכן ילדים בכוונה תחילה ואדם רע לזולת באופן כללי. אני גם מוכן לשים 20 שקלים על השולחן: כשהם קוראים טורים מהסוג הזה הם אומרים משהו כמו, "צודק ב-100%, זה זוועה איך שאנשים מתנהגים". אולי הם אפילו יוצאים לרחוב, חמושים בשפופרות דבק ובקרם ידיים.

וזה לא כי הם דבילים וזה לא כי הם רעים. הם כמו כולנו: אף אחד לא באמת יכול להסתכל על עצמו מבחוץ (אם הוא בחוץ, מי נשאר בפנים?). כל אחד במרכז עולמו. אני חושב שרוב האנשים, כשמציגים בפניהם את הרעיון שראוי להתייחס או לא להתייחס לאחר כמו שהיית מצפה שיתייחסו או שלא יתייחסו אליך, אומרים בלבם משהו כמו "סבבה, אבל בוא נתחיל מהסוף: קודם שהאחר יתייחס אליי כמו מלך, כראוי".

בקיצור, זה לא כל-כך עובד. למה? כי כל העניין עם לדמיין את עצמך בתור מישהו אחר הוא מבלבל מדי מבחינה פילוסופית, כמו גם מבחינה אובייקטיבית של הנסיבות. כשמישהו אחר עולה על מדרכה הוא מניאק, כשאתה עולה - ומי לא עולה - לך תמיד יש סיבות טובות. אתה אומר לעצמך "זה רק לרגע". אבל בחייאתק - הרגע הוא לא רק שלך, אנחנו חולקים את הזמן בינינו בדיוק כמו שאנחנו חולקים את החלל. כולם שותפים באותו הרגע, זה רשומון אין-סופי, מניפה הנפרסת והולכת מקצה העולם ועד קצהו עם כל שנייה שעוברת.

נסו לדמיין את פינת הרחוב, עצמו עיניים ותחשבו שאתם כל העוברים בה. עכשיו נסו לגרום לכך שתשרור הרמוניה. מבלבל מדי? אמרתי לכם. אם תנסו לחשוב על זה יותר מעשר דקות, אבל חזק, תחוו תחושת סחרור קלה, וחולשה בברכיים.

ג.

הרי איך אתם חושבים ש"למה מי אתה?" הפכה לאחת התשובות הנפוצות ביותר בישראל, על אף שהיא בכלל שאלה? בדיוק מהבלבול הזה שאנחנו חווים מבלי דעת. אני מאמין שיש לנו קול פנימי מוסרי וטוב וישר ואוהב, שאומר לנו בדיוק את זה: כבד את האחר, חבר, הוא בדיוק כמוך, הוא אתה.

אבל רובנו כבר לא יכולים לשמוע את הקול הזה. חסומים אנחנו. הקולות האחרים חזקים יותר. ובכל זאת, מהמעמקים הוא עולה, הקול הטוב, מחלחל את דרכו במעלה הדרך (אני יודע שחלחול זה כלפי מטה, אבל בכל מה שקשור בנפש, הדברים יכולים לחלחל לאן שבא להם) עד שהוא מגיע אל חלל הפה ויוצא אל האוויר. אלא שעד אז הוא התעוות ללא הכר. זה קצת כמו בסיפור על ההוא שהולך במדבר ורואה ממרחק בית. בטח ייתנו לי לשתות, הוא אומר, ואז: אולי ירצו ממני כסף. ואז, איזו חוצפה זו לקחת כסף מאדם צמא. וכך הוא מתעצבן ומדליק את עצמו, וכשהוא מגיע אל פתח הבית - על סף התייבשות - לא נותר לו אלא לצעוק: לא צריך ת'מים שלכם, חולרות!

אז זה בדיוק אותו הדבר: "למה מי אתה?" הוא הד קלוש, מעוות, מסוחרר ומהופך של הקול הטוב שלנו. ניתן לומר ש"למה מי אתה" הוא בעצם סוג של גרפס מוסרי. "למה מי אתה", אנחנו זועקים, אבל בעצם מה שאנחנו לא יודעים שאנו מבקשים לומר זה "אני אתה".

אולי "למה מי אתה" היא בעצם קריאה לעזרה. בכל אופן, זו הוכחה להתנגשות הפילוסופית הפנימית המתרחשת בתוכנו, לא פחות. זו גם ההוכחה שלי לכך שהאדם טוב מטבעו. טוב, אבל מבולבל.

ד.

אולי הגיע הזמן לשנות כיוון, מהאני והלאה. ומה זמן יפה יותר מעכשיו, כששנה חדשה בפתח. אולי נלך על גישה חדשה לחיים ולזולת: עזוב את עצמך בצד. כל העצמי והעצמי הזה. נמאס. צ'כח מלהתייחס לאחר כמו שהיית רוצה שיתייחסו אליך. פשוט תתייחס, ותצפה מאחרים להתייחס לזקנה הזאת כמו שהיית רוצה שיתייחסו לסבתא שלך; הנער הזה, אם הוא היה שלך או של אחותך, היית רוצה לראות אותו נדחף לכביש? האיש שהולך במדרכה, לא היית רוצה לראות אנשים מציקים לאבא שלך, נכון?

מה זה נותן כל הדמיון המודרך הזה? קודם כול סולידריות. גם אם לא כל נהגי רכבי השטח והערסים מהגיהינום יתחילו לדאוג פתאום לכל מיני סבתות ונכדים של אחרים והחסימות יימשכו. מעכשיו אנחנו מאוחדים: מי לא ייחלץ לעזור, או לפחות יגיד משהו, כשמדובר בסבתו האהובה? תיווצר אווירה של דה-לגיטימציה מוחלטת להתנהגות לא מנומסת.

ומהצד השני של המשוואה: אתה לא צריך לדמיין רק שאתה, או מישהו אחר, דורס את סבתא שלך או את אימא שלך או את אחותך או את הילדה שלה הקטנה, מספיק שתדמיין שהן כולן יושבות איתך באוטו כשאתה נוהג. קצת צפוף, נכון, אבל זה לפחות יגרום לך להתנהג יפה. אחת מהן הרי בטוח תעיר לך אם תחנה על מעבר חציה או אם תחסום תחנת אוטובוס, ולמי יש כוח להתחיל להתעסק.

שנה טובה לכולם, בריאות והכול. הייתה שנה לא משהו במקרו - המצב הכלכלי, שפעת החזירים, אלימות, שחיתות, חום, משבר המים, גלעד שליט, לב לבייב, יו ניים איט. זו ודאי תהיה טובה יותר. קצת פדיחה לכתוב את זה, אבל תהיה שנה הרבה יותר נעימה אם כולם יתחילו להיות רק קצת יותר נחמדים זה לזה. יודעים מה - לא צריך נחמד. את הנחמדות שמור לסבתא שלך. הגינות. הגינות תספיק לי לגמרי. **

הרהור

אתה אומר לעצמך "זה רק לרגע". אבל בחייאתק - הרגע הוא לא רק שלך, אנחנו חולקים את הזמן בינינו בדיוק כמו את החלל