"טעות של עו"ד בשיקול-דעת, מקום שהופעל שיקול-דעת, אינה רשלנות מקצועית"

5 שנים קשות שעברו על עו"ד יואב סלומון באו עתה לידי סיום, והוא יכול לנשום לרווחה. שופט בית משפט השלום בתל-אביב, חגי ברנר, דחה תביעת רשלנות שהוגשה נגדו על-ידי לקוחו לשעבר, סוכן הביטוח אהרון קפלן.

נוכח הקביעות העקרוניות שבפסק הדין, יכולים כלל עורכי הדין לנשום לרווחה ביחד עם סלומון, חברם. בפסק דינו מחדד ברנר את ההלכות הרלוונטיות, ושב ומזכיר כי לא כל טעות של עורך דין מצדיקה את חיובו בגין רשלנות מקצועית. רק עורך דין שנמנע מלהפעיל שיקול-דעת - או ששיקול-הדעת שהופעל על-ידו היה חסר סבירות - יימצא רשלן ויחוייב.

בשנת 1998 קיבל על עצמו סלומון את ייצוגו של קפלן בתביעה שהוגשה נגדו 5 שנים קודם לכן על-ידי חברת ביטוח בשם "רותם". עד להעברת הייצוג לידיו יוצג קפלן בידי עורכי דין אחרים. קפלן לא שיגר במסגרת התביעה הודעה לצד שלישי כלשהו. זמן קצר לאחר קבלת הייצוג הכין סלומון, והגיש מטעמו של קפלן, תצהירי עדות ראשית של קפלן עצמו ושל עד נוסף. במהלך ישיבת ההוכחות התברר לו כי העד היחיד מטעם "רותם" לא טיפל באופן אישי בעניין נשוא התביעה. בעקבות זאת עלה במוחו של סלומון הרעיון למשוך את התצהירים שהוגשו מטעמו של קפלן, בנימוק ש"רותם" לא הוכיחה כדבעי את תביעתה.

השופט שדן בתיק סירב לדחות את הדיון, על מנת שיהיה סיפק בידו של סלומון לנתח את עדותו של העד האמור ולקבל החלטה מושכלת, ללא לחץ של זמן. הוא הכריז על הפסקה קצרה, אשר במהלכה היה על סלומון ועל מרשו להחליט כיצד בדעתם לנהוג. לאחר היוועצות עם לקוחו החליט סלומון למשוך את התצהירים.

פסק הדין הוכיח כי רעיונו של עו"ד סלומון היה מוצלח. בית המשפט דחה את תביעתה של "רותם", לאור זאת שהיא לא הוכיחה כי הסכום הנתבע אכן לא שולם לה. אלא שערעורה של "רותם" לבית המשפט המחוזי התקבל. הבסיס לכך היה טענה שלא הועלתה בפני בית משפט השלום, ושלפיה הנטל להוכחת פירעון החוב, שכמוה כטענת "פרעתי", רבץ על כתפיו של קפלן דווקא. קפלן חוייב לשלם ל"רותם" כחצי מיליון שקל.

משך את התצהירים

ומי אשם? כמובן, עורך הדין. קפלן מיהר והגיש נגדו תביעת רשלנות מקצועית במלוא הסכום בו חוייב. הוא טען כי הרשלנות התבטאה הן בכך שסלומון לא שיגר הודעה לצד שלישי לגורמים רלוונטיים, והן בכך שהוא משך את תצהירי העדות הראשית. השופט ברנר לא סבר כמותו.

את דחיית טענת ההתרשלות באי-שיגור ההודעות לצד שלישי הוא נימק בכך שאת אלה היה על קפלן לשגר בד-בבד עם הגשת כתב ההגנה - כלומר 5 שנים לפני שסלומון החל לייצגו. הוא קבע כי הגם שניתן היה לבקש הארכת מועד לכך, סביר מאוד להניח כי כזו לא היתה מוענקת. ועוד: ברנר האמין לסלומון, שהעיד כי קפלן הבהיר לו כי אין טעם בשיגור הודעה לצד שלישי, מאחר שממילא "כבר אין ממי לגבות".

"האם החלטתו של סלומון למשוך את תצהירי ההגנה היתה מעשה רשלני?", פנה ברנר אל השאלה המעניינת יותר. בקשר לכך איזכר כי אך כחודש לפני משיכת התצהירים העיד קפלן בהליך אחר, באופן שגרם לשופט שם לקבוע כי קשה לסמוך על עדותו הפתלתלה ועל יושרו. סלומון הבין כי מרשו הוא "עד גרוע". עדותו הוגדרה "אסון משפטי". גם מעדותו של העד השני מטעם קפלן חשש עו"ד סלומון. כך, מאחר שדברים בלתי נוחים ש"הוחלקו" בתצהירו היו עלולים לעלות במפורש במהלך חקירתו הנגדית ולהזיק לעניינו של קפלן.

"טעות של עורך דין בשיקול-דעת, מקום שהופעל שיקול-דעת, אינה מהווה רשלנות מקצועית", הזכיר ברנר את ההלכה המחייבת. הוא הוסיף ואיזכר כי עורך דין חייב לשקול מה לטעון ומה לא לטעון, מה לשאול ומה לא לשאול, וכיצד ואימתי להימנע מלטעון או לשאול. שיקול-דעתו חייב להתבסס על ידע של הנתונים המשפטיים ועל שימוש סביר בזכויות הדיוניות.

"גם עורך דין סביר ונבון ומלומד יכול ויטעה בשיקול-דעתו", הוסיף וציטט. "אם לשופט בשר ודם מותר לטעות, לעורך דין לא כל שכן". כך, חובתו של עורך הדין אינה שלא לטעות בשיקול-דעתו - אלא לשקול בדעתו כמיטב יכולתו וידיעתו.

ברנר ראה להדגיש כי אין חובה על עורך דין לטעון טענות או לשאול שאלות שהלקוח דורש ממנו להעלותן. להיפך - עליו לשקול בדעתו אם נכון להעלותן, "ואסור לו לדחות את שיקול-דעתו שלו מפני רצונו או הוראותיו של לקוחו".

"לא ניתנה תורת עריכת הדין למלאכי השרת", ציטט ברנר, בהדגישו את זכותו של עורך הדין לטעות בשיקול-דעתו - כל עוד הופעל שיקול-דעת סביר.

ברנר קבע כי בחוכמה שבדיעבד ניתן לקבוע כי סלומון אכן טעה בשיקול-דעתו עת משך את התצהירים. מוטב היה לו היה נוטל את הסיכון הכרוך בהעדת אותם מצהירים. עם זאת, בזמן אמת, קבע ברנר, היה מדובר בנטילת סיכון מחושב ומדוד היטב, תוך שקילה זהירה של כלל הנסיבות והשיקולים הרלבווטיים.

"לא מדובר בהחלטה שהיא תולדה של קפריזה בלתי רציונלית, או בהחלטה שנעשתה מתוך עצלות גרידא ורצון לקיצור הליכים", הוסיף. "יתר על כן, מדובר בסיכון מחושב שצלח בעת ניהול ההליך בערכאה הראשונה, שהרי בתום אותו הליך נדחתה התביעה נגד קפלן", המשיך.

חכמה שבדיעבד

ברנר הזהיר מפני הטלת אחריות מקצועית המבוססת על חוכמה שבדיעבד, "תוך ייחוס יכולת מפליגה לעורך הדין לראות את הנולד". לדידו, המבחן הראוי הוא סבירותה של ההחלטה ברגע קבלתה - ולא רק בדיעבד.

על-פי ברנר, כל קביעה אחרת תוביל לכך שכמעט תמיד ניתן יהיה לייחס רשלנות מקצועית לעורך דין שייצג צד שהפסיד במשפט. "כל שיידרש לעשות במקרה כזה הוא לצטט את הנמקותיו של השופט, ולטעון כי עורך הדין צריך היה להביא ראיות כדי לסתור מראש את אותן הנמקות".

ברנר הזכיר כי כשמדובר בניהול משפט, החלטות הרות-גורל מתקבלות לעתים "בהחלטה של רגע". האם לשאול שאלה מסוימת שהתשובה עליה יכולה להועיל - או לוותר עליה מחשש שהיא תזיק? האם לחקור עד על תצהירו הלאקוני ולהסתכן בכך שבתשובותיו הוא ישלים את החסר שבתצהירו - או להסתכן בכך שאי-חקירתו תיזקף לחובת הלקוח? אלה רק שתי דוגמאות להחלטות רבות שכאלה, אשר מי שמופיע בבתי המשפט נתקל בהן מדי יום. "ההחלטה לא מתקבלת במעבדה סטרילית אלא בשדה המערכה המשפטית - באולם בית המשפט", אמר ברנר.

ברנר שיבח את סלומון (שיוצג בידי עו"ד יוסף שלף) על כך שלא שקל את טובתו האישית אלא את טובת הלקוח, ובחר בדרך שמבחינתו האישית היתה קשה ומסוכנת יותר. הוא הוסיף וקבע כי סלומון לא היה יכול לצפות כי בבית המשפט המחוזי תועלה טענה חדשה, שעל-סמכה יתקבל הערעור.

הוא קבע כי נדירותו של הצעד בו נקט סלומון אינה מצביעה בהכרח על כך שהיה מדובר בצעד דיוני שאסור היה לו לנקוט.

לצד דחיית התביעה, הוא חייב את קפלן לשלם לסלומון 30 אלף שקל בגין הוצאות ושכר-טרחה. (ת"א 77921-04).