הנקראות ביותר

10 קללות תשס"ט

ממגפת הסקלרוזה בשוק ההון ועד תחיית המתים בתעשיית הפקות מוזיקה

1 מדיה זכרית
התקשורת השוביניסטית מפחדת מקצת רגש

שרי אריסון / איור: יניב שמעוני

התקשורת, בניגוד למה שנהוג לחשוב, היא לא שמאלנית. היא סתם שוביניסטית. היא נשלטת ע"י חבורה גברית, אשכנזית, מכריסה בדרך-כלל, שמתפעלת מכל קצין עם ארון על הכתף ומכל בעל ממון עם ג'יפ במוסך. בתנאי שהוא לא אשה, כמובן. חטאה הנורא של שרי אריסון השנה היה להתחבר לרכות שבה. למקום העמוק של הרוחניות.

עלעלתי בספרה החדש ומצאתי שהוא מקסים, שובה לב ובעל תובנות עמוקות וחכמות (אפילו יותר מה"רנטגן"). זה מסביר היטב מדוע אותם זכרים יצאו למסע צלב לעגני וממושך נגדה. ממה הם בדיוק מאוימים? מקצת רגש? מתקווה אמיתית לשינוי? אולי הם מעדיפים את אהוד ברק ורב-המכר שלו, "מבחן התוצאה"? *

2 תחיית המתים
תמיד הצטיינו בחיבה יתרה למוזיקה זקנה

/ איור : יניב שמעוני

לאונרד כהן הוא קשיש חביב בן 75. בכל מקום אחר בעולם היו מפנים לו את המקום באוטובוס. רק בישראל הוא סמל סקס. ואליל רוק אימתני. כמו פול מקרטני. ומדונה. שלא לומר דפש מוד. מה המשותף להם? עשרות אלפי כרטיסים נמכרו להופעותיהם השנה. ומה עוד? הם נמצאים הרבה מעבר לשיאם. אמנותית. וכלכלית.

ישראל תמיד הצטיינה בחיבה יתרה למוזיקה זקנה, משמימה ולא רלבנטית (מי אמר שירה בציבור ולא קיבל את כוכב נולד?). אבל תופעת הפארק-גריאטריה שברה ב-2009 את כל שיאי הטעם הטוב (ובעיקר הרע). ומי הבא בתור? האיחוד הנכסף של קאלצ'ר קלאב? סינדי לאופר בבארבי? או אלביס פרסלי בסיאנס? שלא נדע.

3 טרנדים באינטרנט
אחרי שנפטרנו מהאי.סי.קיו צצו הניג'סים עם הטוויטר / איור: יניב שמעוני

"אני באמצע המקלחת". אז? "ואני בטיול מגניב עם הבויפרנד שלי באפגניסטן". ולמה את חושבת שזה מעניין אותי? אחרי שנפטרנו מהצווחות המעצבנות באיי.סי.קיו, התנתקנו מהבהובי המסנג'ר, והתעלמנו מהמייל הנכנס, צצו הניג'סים עם הבלוג הממוזער בטוויטר. ובמילים אחרות: הנה עוד אופציה לא למצוא אותי. לא לענות. לא להגיב. לסנן. אפילו אם אתם איראנים מורדים שחטפו מכות רצח.

ומילה לאשטון קוצ'ר, הסלב שקידם את המפגע המצויץ בתקשורת: יו, זה נחמד לאללה שיש לך מיליון ומשהו חברים, אבל רובם, אשטון, לא מתעניינים בך אלא מנסים להציץ בישבן המוצק של דמי מור.

4 סטרייטופוביה
הקהילה ההומו-לסבית פגעה בעצמה כשעשתה אאוטינג / איור : יניב שמעוני

הם כבר לא עדה קטנה ונרדפת. אלא כוח כלכלי ופוליטי רב-עוצמה, שמכתיב טעם מוזיקלי, שמחדיר אופנות, ושלא מעט מחבריו נמצאים בעמדות השפעה בתקשורת. הרצח הנורא במועדון בלב ת"א הבהיר שוב שהמאבק לשוויון ולהכרה לא הסתיים, אבל גם העלה על פני השטח ריחות לא נעימים של שנאה לאחר, לשונה, דווקא מצד אלה שלכאורה אמונים על חופש הביטוי. הקהילה ההומו-לסבית פגעה בעצמה כשהתנפלה על החרדים, קוממה עליה רבים כשלחצה לבצע אאוטינג והרתיעה נוספים כשנציגה המובהק בכנסת הכריז על ראש ממשלה גיי. להיות צדקני זה לא להיות צודק. וביקורת על היסטריה והסתה עדיין לא מוכיחה שהכותב הוא הומופוב. לתשומת לבכם.

5 אלימות מתפרצת
זה לא אוגוסט. הזוועה באה לידי ביטוי כל השנה / איור: יניב שמעוני

זה לא החום. זה לא השעמום. זו לא הלחות. זה אפילו לא הכיבוש. זה אנחנו. רק אנחנו. אוגוסט 2009 נראה כחודש רצחני במיוחד: חניקתה של ילדה, ביתורן של נשים, לינץ' בחוף, דקירות במועדונים. אבל זה רק המינון. הזוועה מתמשכת על פני כל השנה במדינה אלימה וחסרת רחמים. באוגוסט אין חדשות פוליטיות, צבאיות או כלכליות, ולכן המוגלה החברתית מתפוצצת בעמודים הראשונים. הכול, אתם יודעים, מתחיל בבית. תראו איך אנחנו מדברים אל הילדים שלנו. באיזה בוז. כמה זלזול. ועם סטירה בעורף. השפלה מילולית. או קללה הגונה. אז מה אתם מתפלאים שזה נגמר באונס בשירותים, בשיסוע הבטן, או במכונית מרוסקת בליל שבת?

6 קמפיין במקום פתרון
מטפלים בשנים של בצורת עם סלבריטיז מתקלפים/ איור : יניב שמעוני

משבר המים הוא אמיתי וחמור, אז למה הטיפול בו הוא שטחי ברמה של סלבריטיז מתקלפים. הרי משבר המים לא התרגש עלינו בוקר אחד; שנים של בצורת, חיים במדבר, בזבוז משווע, השקעה פחות ממינימלית בהתפלה, העלמת עין מגניבות מים בסדר גודל עצום. שנים שאף אחד לא עושה כלום בנידון. פתאום כולם נזכרו, ומה עשו? קמפיין. אה, והיטל בצורת. כן, זה בדיוק מה שיעזור. במקום לחשוב מחדש ולעומק על משק המים הישראלי מצווים עלינו לסגור את הממטרות. כאילו שמה שיפתור את בעיית המים זה שיהיה פה, בנוסף לכול, גם מכוער.



7 מגיפת הסקלרוזה
כשהבורסה עולה, המוזות שותקות ולקחי המשבר נשכחים / איור : יניב שמעוני

רק לפני שנה רעדה האדמה והעיתונים הכריזו על מותו של הקפיטליזם החזירי ואשמתה של תאוות הבצע בכל תחלואי העולם. משבר עולמי עמד בפתח, הזהירו אותנו מפני מיתון ארוך ועמוק, ניפחו לנו את השכל וקיצצו לנו את המשכורות. אמרו שצריך לחשוב מחדש על המציאות שבה אנחנו חיים, אמרו שהמדינה צריכה לחזור ולקחת אחריות, דיברו על שקר הבורסה והבל האקזיט. אמרו ואמרו. ואז שכחו.

כשהבורסה עולה המוזות שותקות ואפשר לחזור לעסקים כרגיל. העיתונים הכלכליים, שרק לפני כמה חודשים מלאו מאמרים חוצבי להבות בגנות השיטה, חזרו להשתזף באור הירוק של עליות השערים האחרונות, הסגידה לבעלי ההון נמשכת כאילו כלום, הנדל"ן הוא שוב המלך וכולם חוזרים למנף. חשבון נפש אמיתי? היה צ'אנס, אבל הוא פוספס. עוד צ'אנס שפוספס. לא נותר אלא לחכות לצ'אנס הבא, ואז לפספס גם אותו.

8 שכרון הכוח
כשאתה למעלה כדאי לזכור שהפסגה לא רשומה על שמך / איור : יניב שמעוני

יש ממדים מיתיים בסיפור של דודו טופז; האיש שהיה הכי למעלה, שהמליך מלכים, נשך נשים, כיבה את האורות במדינה שלמה, שלט ברייטינג ללא עוררין, ומצא את עצמו מידרדר ומידרדר, מלכים חדשים תפסו את מקומו, פורמטים אחרים שלטו בפריים-טיים והוא נדחק הצידה ועוד יותר הצידה עד שנעלם מהמסך ואיבד את זה לגמרי. איך זה נגמר בסוף כולם יודעים.

כמו בכל מיתולוגיה, יש מוסר השכל ללמוד מהסיפור הזה, אלא שנדמה שגם הוא טבע בים צהוב. ולא, הלקח הוא לא שהתקשורת אשמה. יש אשם אחד בסיפור הזה, וזה טופז עצמו שפנה לדרך הפשע והאלימות. גם הוא, המסכן, לא למד את הלקח הישן והטוב: הכול עובר, חביבי. אין דבר כזה תהילת עולם. שמור על פרופורציות. כשאתה הכי למעלה זכור: פסגת ההר לא רשומה על שמך בטאבו.

9 שימוש יתר ב"שואה"
הדרך בה מטפלת ישראל באיום האירני היא מופרעת

/ איור: יניב שמעוני

פצצת גרעין בידי איראן זה לא צחוק, אבל הדרך ההיסטרית שבה מטפלת ישראל בנושא היא לא פחות ממופרעות נפשית. דומה שנבחרי הציבור שלנו מתחרים מי יצליח למצוא את ההקבלה הדבילית ביותר לשואה - זו תמיד השואה. ישראל עושה מעצמה בדיחה כשהיא מזדרזת ומשווה כל דבר לשואה. אפילו קנצלרית גרמניה, מרקל, כמה מביך, טענה שאין מה להשוות בין השואה לגרעין האיראני.

מצחיק, כלומר מביך, לראות מנהיגים ישראלים מזדרזים לצווח 'שואה, שואה' ככרוכיות מצד אחד, ומצד שני מזדעזעים כשחרדים, לדוגמה, קוראים לשוטרים נאצים. אבל מי שגורר את השואה לכל נושא ולכל ויכוח שלא יתפלא למצוא אותה מחכה לו בצד השני.

10 היסטריות מיותרות
זו בטח לא מגיפה, אבל העיקר שיש ממה להילחץ

/ איור: יניב שמעוני

מי שהיה חולה בשפעת החזירים ושרד יכול לספר לכם שזו לא שפעת נעימה בכלל, אבל בסך-הכול שפעת. ההערכות בנוגע למספר מקרי המוות בגלל שפעת החזירים בעולם מאז פרצה המחלה באופן רשמי - 18 במארס 2009 - ועד לתחילת ספטמבר, נעים סביב ה-3,000, בינינו - זה כלום. בטח לא מגיפה.

רק לשם השוואה, כ-470 אלף בני אדם, לפי ארגון הבריאות העולמי, מתים בשנה מסרטן ריאות. כמעט 1.4 מיליון איש בשנה מתים ממחלות לב. ועוד לא דיברנו על איידס, מלריה ותאונות דרכים. אבל בהיסטריה כמו בהיסטריה, למי משנים המספרים. העיקר שיש ממה להילחץ. לפני שלוש שנים הפחידו אותנו עד מוות משפעת העופות. איפה היא היום, מישהו זוכר?

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות