אנחנו על המפה

אבל מאחר שבטלוויזיה עסקינן, הרי שלפחות הערב, יצמיח הג'וינט-וונצ'ר בין מועדון הכדורסל לערוץ הספורט תוצר לוואי מרתק: בעת שישודר משחק הכדורסל של מכבי תל-אביב מול אולימפיה לובליאנה ביורוליג בערוץ 5 (56), ישדר ערוץ ה"גולד" את אותו משחק ממש, אבל מעמדת שידור נוספת שתאויש בידי אלכס גלעדי ומיקי ברקוביץ'.

גלעדי היה זה ששידר את המשחק ההוא מול צסקא בעיירה הבלגית וירטון, ואחר-כך גם את הגמר בבלגרד ("אני לא מאמין, גביע אירופה לתל-אביב, גביע אירופה של מכבי תל-אביב"), משפט שגורם אפילו למי שגדל כאוהד הפועל להצטמרר, בהיותו חלק בלתי נפרד מנוף ילדותנו.

את מיקי ברקוביץ', נדמה לי שאין צורך להציג אפילו למי שלא מתעניין במיוחד בכדורסל. מבחינה טלוויזיונית גרידא, אל תצפו לגדולות ונצורות: את גלעדי החליף דור שדרנים מעודכן בהרבה, ומיקי מעולם לא היה פרשן טלוויזיוני בחסד. אבל הנוסטלגיה, הו הנוסטלגיה.

הרומן הרומנטי

"מבוקש ונחשק", ו' 22:00, "יס דוקו"

דמותו של הבימאי המוכשר רומן פולנסקי הייתה מרתקת דיה עוד לפני הפיתול האחרון בעלילה, מעצרו הדרמטי (והדי שערורייתי) בידי משטרת שווייץ, לבקשת ממשלת ארצות-הברית. אמצע שנות ה-70 היו תקופה מאושרת עבור פולנסקי: אמנם הרצח המזעזע של אשתו ההרה, השחקנית שרון טייט בידי צ'ארלי מנסון וכת השטן שלו עדיין רדף אותו, אך נראה היה שהוא משתקם: "צ'יינהטאון" המצויין עם ג'ק ניקולסון, זכה לאהבת הקהל והביקורת ומיקם את פולנסקי בצמרת המקצועית של הוליווד.

אלא שפולנסקי עצמו, השקיע את רוב זמנו ומרצו באורגיה מתמשכת של סקס וסמים, שאחת מקורבנותיה התבררה כקטינה, אמנם מפותחת מאוד לגילה, אך כשהגיל הביולוגי הוא 13, שום דבר לא יצדיק צריכה משותפת של סמים וקיום יחסי מין. פולנסקי הודה במעשים המיוחסים לו (יחסים אסורים בהסכמה), אבל לא יכול היה לשאת את העובדה שייאלץ לבלות מאחורי הסורגים, ונמלט לאירופה ערב פתיחת משפטו.

הקריירה שלו נפגעה, אך לא נעצרה: "פרנטיק", "ירח מר" וכמובן זוכה האוסקר "הפסנתרן" הוכיחו שפולנסקי היה ונשאר אחד המוכשרים בדורנו. העניין המחודש שהתעורר בו עם מעצרו, הוא רק בונוס לצופי הסרט הזה, שהופק הרבה לפני האירוע. *

בעל כורחן

"סוררת", ש' 21:30, ערוץ 8

כמדומני שהייתה זו הצלחתו המסחררת של "אפיקורס בעל כורחו" של יהושע בר-יוסף, ספר שהיה לרב-מכר וחשף את התשוקה של העולם החילוני להצצה אל היצרים שמניעים את העולם החרדי, עולם שלמתבונן מבחוץ הוא עשוי להיראות כמקשה אחת, עשויה שחור. קשה מאוד לדבר על החרדים בהכללה, שהרי יש ביניהם זרמים ותתי זרמים שונים מאוד אלו מאלו, אך נדמה שאחד הדברים המשותפים לכולם הוא דיכוי נשים. בוודאי למי שמורגל בתפיסה מודרנית של מעמד האישה בחברה המערבית. שרה ושולמית מגיעות מבפנים, שתי נשים חרדיות שהחליטו לקרוע את המעטה מעל מי שאוהבים לעטות אצטלה של אהבת ישראל, כשמאחוריה קיימים איסורים חמורים לנשים: על רכישת השכלה, על ישיבה היכן שתרצנה באוטובוס (הכוונה היא לא ישיבה לצד גבר, ר"ל, אלא אפילו לישיבה בחלק הקדמי של האוטובוס) ואפילו לא תרצנה הרי שחל עליהן איסור חמור ללמוד נהיגה.

גם מלאכת התיעוד, כך מתברר, היא מסוכנת לשרה הבלוגרית ולשולמית הצלמת, שאולי תוכלנה לשאוב עידוד מהעובדה שלאישה האחרונה שנאסר עליה בציווי מפורש לשבת בחלק הקדמי של האוטובוס, קראו רוזה פארקס, ומי שגדל על מורשתה, יושב היום בבית הלבן.