העליון אישר דיון נוסף בהרשעת עו"ד ישראל פרי בעבירת הגניבה

המשנה לנשיאת בית המשפט העליון, השופט אליעזר ריבלין, קיבל את בקשת עו"ד ישראל פרי לקיים דיון נוסף בהרשעתו בגניבת 320 מיליון מארק גרמני מכ-9,000 לקוחות הארגון למימוש האמנה על ביטחון סוציאלי שהקים.

הדיון הנוסף יתקיים רק בעבירת הגניבה - העבירה המרכזית בה הורשע פרי, בפני מספר שופטים אי-זוגי אותו תקבע הנשיאה דורית ביניש.

העונש המירבי בגין עבירת גניבה בידי מורשה הוא 7 שנות מאסר, ואילו על קבלת דבר במירמה בנסיבות מחמירות - 5 שנות מאסר. זיכויו של פרי בדיון הנוסף מעבירת הגניבה עשוי להפחית במידת מה את מספר שנות המאסר שהושתו עליו.

ריבלין קבע כי הרשעתו של פרי בעבירות קבלת דבר במירמה, עבירות ביטוח ואחרות, אינה מצדיקה לקיים דיון נוסף. אולם לדבריו, הפרשה "מחדדת אי-בהירות הקיימת, גם בפסיקה, בנוגע להבחנה בין עבירת הגניבה (על נגזרותיה) לבין עבירת קבלת דבר במירמה".

לדבריו, האבחנה בין שתי העבירות "טרם זכתה לליבון והכרעה ממצים. המקרה שלפנינו מציף מספר קשיים פרשניים שלא מצאתי להם מענה".

גניבה ללא נזק

כזכור, ב-1973 חתמו ישראל ומערב-גרמניה על אמנה, המאפשרת לישראלים שעמדו בתנאים מסוימים להצטרף לתוכנית לביטוח פנסיוני של המוסד לביטוח סוציאלי של מערב גרמניה. תמורת תשלום חד-פעמי ורטרואקטיבי של כל הפרמיות למשך 25 שנה, קיבל המבוטח זכות לרנטה חודשית בסכום מסוים עם הגיעו לגיל 65. התוכנית היתה כדאית ביותר, בעיקר למצטרפים בגיל מבוגר (בניגוד לפרסומים, רוב הלקוחות לא היו ניצולי שואה).

פרי הקים חברות שהעניקו ללקוחות את ההלוואות הדרושות לתשלום הפרמיה, אך לא גילה להם כי החברות נמצאות בבעלותו. בית המשפט המחוזי גזר עליו 12 שנות מאסר בפועל, והעליון הפחית את העונש ל-10 שנים.

בית המשפט קבע כי הכנסתו של פרי מתוכנית הפנסיה נבעה מ-3 מקורות: "אחד גלוי - שכר-טרחה בשיעור 7.2 עד 12 רנטות חודשיות, ושניים סמויים - פירות ההלוואות שניתנו ללקוחות ופרמיות הביטוח שהותיר פרי בידיו".

פרי גבה מהלקוחות פרמיות ביטוח (שיבטיח את פירעון ההלוואות לאחר פטירת הלווה, מבלי שהנטל ייפול על שכמו של העיזבון), אך לא העבירן לחברת ביטוח חיצונית. אלא שלטענתו, מאחר שבאמצעות סעיף הפטור שהעניק ללווים הוא נתן להם את אותה הטבה ממש, הרי שגם אם ביצע ביטוח פנימי - הוא לא נחשב כמי שנטל את הפרמיות לכיסו כמעשה גניבה.

התזה שהציג פרי היא שאדם אינו יכול לגנוב מעצמו (כספי הביטוח הועברו לחשבונו בהוראת הלקוחות); במבחן התוצאה, כל הלקוחות התעשרו במיליארדי שקלים מבלי להשקיע פרוטה מכספם ומבלי לסכן דבר, בעוד בגניבה הנגנב יוצא ניזוק.

המדינה סברה מנגד - ועמדתה התקבלה במחוזי ובעליון - כי לא תוצאה חיובית וכדאית כלשהי היא הקובעת, אלא המעשים הפסולים שהביאו לתוצאה זו.

קשיים פרשניים

"אין חולק", ציין ריבלין, "כי בדרך התנהלותם של פרי והארגון ובמעשיהם נפלו פגמים חמורים. הם עצמם מודים היום בפה מלא כי לאורך שנים הם הציגו למפקח על המטבע ולרשויות אחרות מצגים כוזבים וכי התנהגותם היתה פסולה".

ריבלין ציין כי יש דעות שונות בפסיקה ביחס לשאלה האם כאשר נמסרה החזקה בנכס על יסוד מירמה מצד המקבל, ניתן להרשיעו בגניבה (או רק בקבלת דבר במירמה).

הוא מנה שני קשיים מרכזיים בפרשה: האחד - מאחר שכספי הביטוח נועדו לבטח סיכום של פרי והארגון ולא של הלקוחות, עולה השאלה האם כשהנכס הופקד בידיהם כדי שישתמשו בהם לצרכיהם שלהם, מתמלאים יסודות עבירת הגניבה בידי מורשה. השני - הלקוחות העבירו את כספי הביטוח כדי לזכות במטרה מוגדרת - רנטה - ותוצאה זו הושגה. האם בנסיבות בהן התוצאה הושגה נעברה עבירה של גניבה או קבלת דבר במירמה?

פרי מיוצג על-ידי עוה"ד ד"ר יעקב וינרוט, ישראל וולנרמן, פרופ' מרדכי קרמניצר ושירה דונביץ'. (דנ"פ 2334/09).