הנקראות ביותר

"הייתי ממליץ למורים לדקלם פחות"

הסופר והמשורר יחזקאל רחמים מעודד את הספרות החברתית החדשה ששמה במרכז את ה"אנחנו" במקום ה"אני", מסוקרן מהזוגיות של נילי ועמוס עוז, ולא מפסיק לקרוא תהילים /

יחזקאל רחמים, 38, יליד יפו, סופר ומשורר. בוגר התוכנית הבינתחומית לתלמידים מצטיינים ע"ש עדי לאוטמן ובעל תואר שני מהחוג לסוציולוגיה באוניברסיטת תל-אביב. ב-2004 פרסם (עם רקפת רחמים) את "גלית מחליטה להחליט". ב-2008 ראה אור באיטליה ספרו Leno il piccolo baleno. קובץ הסיפורים שלו, "פיגומים", ראה אור החודש בהוצאת הקיבוץ המאוחד.

*מדוע "פועה" בשוק הפשפשים ביפו הוא בית-הקפה האהוב עליך?

"קצת בגלל פלטת העץ הטבעי של הבר, האור החמים והמרחק הקצר מהבית. הרבה בגלל האנשים, החיבוקים של העובדים מסביב בהחלפת המשמרות והאווירה הנעימה שכיף להרים אליה את הראש".

*מי היית רוצה שיישב בסמוך?

מישהו שאוהב לאכול, שייהנה. אם גם תיק*שר בינינו שיחה, הייתי שבע רצון לו זה יהיה דויד גרוסמן. דרך הסופר, אופן ההסתכלות והתדר שלו מעניינים אותי".

*מיהם הסופרים העבריים האהובים עליך?

"אני יותר איש של ספרים מאשר של סופרים. את 'מר מאני' של א.ב. יהושע, למשל, אני מעריך מאוד. עשיתי לו גם הומאז' קטן בסיפור 'חינוך מיני על פיגומים'. שם הנער פועל הבניין מתוודה בפני החיילת שהזמינה אותו לביתה על כך שלא קרא שורה של ספרים בבית-הספר. היא מציינת מתוכם את 'המאהב' כספר אהוב עליה.

"אבל יהושע זו תשובה צפויה מדי. בשנים האחרונות עולה גל של 'ספרות חברתית חדשה' שאני בעדה, מין 'ספרות אנחנו' אחרי שנים של אווירת אני-אני-אני. כוונתי לסופרים כמו שרה שילה, דודו בוסי ולאה איני, שמחברת נכון לטעמי בין המדיני-בטחוני לחברתי.

"רן יגיל ב'הרביניסט האחרון' - שם טייס מדורדר מתכנן לרצוח את יגאל עמיר - מכריז על מות ה'אנחנו' הישן, מציג את השתברות החברה לרסיסיה, ואולי גם מסמן צורך אמיתי ומבעבע ברקימת אנחנו חדש, רחב יותר. המהלך מתרחש גם בשירה ושם ניתן לציין דוגמאות חזקות כשלומי חסקי וכיודית שחר".

*והזרים?

"בשביס-זינגר, מרקס, אמאדו, המסון, המינגויי. לאחרונה יש לי עניין במישל וולבק ובסופר האיטלקי סנדרו ורונזי".

*איזה ספר ילדים אהוב עליך במיוחד?

"שני סיפורים אהובים במיוחד מאזור המזרח-התיכון הם 'עלי בבא וארבעים השודדים' ו'כובע קסמים' המדויק ובעל המוזיקליות הנפלאה של גולדברג. ומאירופה, 'סיפורי טלפון' השגעוני של רודארי האיטלקי. את הספר איירה יאנה בוקלר הנפלאה, שזכיתי והיא איירה את ספרי "לוי הלוויתן הקטן" שראה אור באיטליה ואמור לראות אור בישראל בקרוב.

*אם היית יכול לצותת לשולחן הסמוך, מי היית רוצה שיישב שם?

"נילי ועמוס עוז. ראיתי אותם בכמה הזדמנויות, וגם קראתי על ההתחלה שלהם באוטוביוגרפיה של עוז. משהו בקשר הזוגי הזה עורר את סקרנותי ודמיוני".

לאיזה ספר אתה חוזר שוב?

"תהילים. 'גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עמדי'".

*אתה בעיר זרה, ויש לך פנאי לבקר במוזיאון, בית-קפה או בחנות ספרים. לאן תלך?

"אם העיר זרה אעדיף לשוטט ברחובות, לנסוע ברכבת התחתית, לספוג מהאנשים, מהחיים, מתדר המקום. אם היא פחות זרה, אשתדל לנהוג כבן תרבות ואבקר במוזיאון".

*בהמתנה לטיסה. איזה ספר היית לוקח?

"אני אוהב להמתין לטיסות. זה זמן מוגן, מרחב ביניים. לכן אני נוהג להגיע לטיסות זמן רב מראש. בהמתנה לטיסות האחרונות דווקא כתבתי ולא קראתי. זה קצת כמו לכתוב בשום מקום, זה עושה משהו".

*מה דעתך על מוספי ספרות בישראל וכתבי-עת ספרותיים?

"בשנים האחרונות המוספים עברו מהחלק הפוליטי של העיתון לחלק התרבות והביקורת רצינית יותר. כתבי-העת התרבו והתמצקה סצנה בעלת נוכחות ונראות גדולות משהיו בעבר הקרוב. שתי המגמות משתלבות בתהליך ההתארגנות מחדש ונורמליזציה של שדה הספרות בישראל".

*מה היית משנה או מוסיף בלימודי הספרות בבתי-הספר בישראל?

"ראשית, הייתי ממליץ למורים לדקלם פחות. הספרות לא נוגעת לספירה שמימית רחוקה, אלא לכאן, ממש מעבר לקירות הכיתה, וגם ביניהם. הייתי מוסיף יצירות קרובות לתלמידים, לא בגובה או עובי השפה, אלא בתוכן. שנית, הייתי מוסיף את ההיבט הפרקטי. אפשר לכתוב כמה שורות בנושא מסוים, להחליף דף עם השכן ולשמוע חוות דעת. אחרי התנסות קלה בכתיבה, בביקורת ובניתוח, אולי אפשר לשמוע אחרת מה כתבו באותו עניין בדיוק סופרינו הגדולים".

* איך נולד "פיגומים"? כיצד נכתב?

"פרסמתי סיפורים נפרדים בכתבי-עת ובעיתונים, ובשלב מסוים היה ברור שהגיע הזמן ש'פיגומים' יראה אור כספר. פרופ' חנן חבר קרא, הבין ואהב, והזמין אותי להוציא את הספר בסדרת 'הכבשה השחורה' שבעריכתו. במהלך הרכבת הספר זיהיתי את תהליך הורדת המסכות הספרותיות שעברתי. את רובו המכריע של הספר כתבתי בישראל. חלק מהעבודה על הספר עשיתי מצרפת".

*בשנים האחרונות התגוררת בפריז. מדוע דווקא שם?

"יצרתי קשר עם מנחה מתאימה, גיבשתי נושא מעניין לדוקטורט, השגתי מלגה- ונסעתי לעיר שאפשר בקלות להגדירה כקמפוס היפה בעולם. יש גם רבדים עמוקים יותר. עד כיתה ג' למדתי בבית-הספר הצרפתי ביפו, משהו מזה ודאי נותר. בלימודיי המאסטר נוכחתי לראות שדוקטורנטים נוסעים כמעט אוטומטית לארה"ב. חשבתי שאירופה עשויה להוות עבורי אופציה תרבותית ומחשבתית".

*ציטוט מספר שזכור לך במיוחד. ריגש אותך או גרם לך לפעול בדרך מסוימת.

"פייר בורדייה כתב ש'החופש הגדול ביותר האפשרי - לא כאשליית חופש - הוא להכיר היטב את האזיקים שלך'. זה מדבר אליי. משורר עלום בשם יץחק שין (זו לא טעות כתיב, זה שמו: יץחק) כתב בספרו 'התעוררות', שאני רואה בו מעין הייקו עיראקי: 'עץ/ הדואג לגוזליו/ מרפד את הקרקע/ בעלים'. יפה בעיניי היחס בין העץ לגוזלים. הוא עץ, והוא רואה בהם את גוזליו שלו, ודואג וחרד להם. אולי נתפסתי לזה משום שראיתי בשנים האחרונות עצים שחושבים ועושים קצת אחרת". *

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות