פישר מבשר על קץ המיתון

תמצית ההודעה פשוטה: הביקושים במשק מתרחבים, יש עלייה מסוימת בביקוש לעובדים, הגירעון התקציבי יהיה נמוך מהצפוי ובשוק ההון התחדשו העליות במחירי ניירות ערך. גם בשוק העולמי ישנם סימנים של התאוששות, מה שימשיך לתמוך בצמיחה המחודשת בישראל. אם משלבים את הרכיבים האלה מקבלים רקע נוח לחזרה למדיניות מוניטרית מסורתית יותר, אשר חותרת, קודם כל, בחתירה ליציבות מחירים.

למעשה, פישר פועל כדי למנוע מהביקושים המתגברים להפריע לתהליך המסתמן של ירידה באינפלציה, והתכנסות לשיעור שנתי של כ-2%, אמצע טווח היעד שנקבע על ידי הממשלה. במלים אחרות, לא רק שהנגיד השתכנע שהבשילו התנאים לבצע צעד נוסף בתפנית במדיניות המוניטרית, הוא גם חושב שהדבר הכרחי כדי למנוע כל התגברות בלחצים האינפלציוניים בחודשים הקרובים. אם הנגיד רצה להעביר מסר לפיו הוא חזר ל"תנאי שגרה" בכל הקשור לעמדה אנטי אינפלציונית, הרי שהדבר נעשה באמצעות העלאת ריבית לא צפויה.

הזווית הגלובלית

את מהלכו של הנגיד אפשר לשפוט גם מתוך זווית ראייה של הכלכלה הגלובלית. בשבועות האחרונים מתקיים משא ומתן מוגבר, ומתוח, בין סין, ומדינות אחרות באסיה המזרחית, לבין ארה"ב ואירופה על מה שמכונה "איזון מחדש של הכלכלה העולמית". על פי התרחיש האמריקני, מדינות עם עודף מבני בחשבון השוטף של מאזן התשלומים יפעלו להקטנתו, על ידי צעדים להגברת הצריכה המקומית. לעומת זאת בארה"ב תקטן הצריכה ויגדל החיסכון, מה שיקטין את הגירעון במאזן התשלומים. התהליך אמור להתבטא, קודם כל, בתיסוף של המטבעות של מדינות עם עודף בחשבון השוטף, בעיקר סין.

ישראל היא משק קטן, והיא מחוץ לשיקולים של איזון מחדש, לפחות כך טוען בנק ישראל. אלא שהעלאת הריבית דווקא פועלת בכיוון זה. הנגיד רואה את הצריכה המקומית עולה, ודוחפת את הצמיחה, על כן, ההגנה על היצוא הופכת להיות פחות דחופה מקודם. אם בסופו של דבר השקל יתחזק כנגד יתר המטבעות, והרי שהדבר לא אמור להביא לחידוש המיתון. אין זה אומר שהיצוא חדל להיות מרכיב מרכזי במשק הישראלי, אך המשקל שלו בהחלטות הנגיד קטן יותר ממה שהיה עד לפני כמה חודשים.

משק זעיר

להחלטת הנגיד יש גם מרכיב גלובלי נוסף. אין זה סוד שיש בנקאים מרכזיים בעולם, במיוחד באירופה, אשר משתוקקים לבצע תפנית משלהם במדיניות המוניטרית. הבנק המרכזי האירופי היה מאוד רוצה לעשות זאת, אך מחויב למסגרות של תיאום והידברות עם ארה"ב ועם מדינות אחרות, במסגרת ההסכמים שהושגו בפסגת מנהיגי ה-20-G בפיטסבורג, ארה"ב, בספטמבר שעבר. המנהיגים החליטו כי על המדינות השונות להמשיך במסגרות של מדיניות מרחיבה עד אשר יהיה ברור שסכנת השפל חלפה.

פישר פטור משיקולים אלה, זאת בגלל גודלו הזעיר של המשק הישראלי, והעובדה שישראל אינה חלק מקבוצת ה-20-G, המאגדת רק משקים גדולים. לכאורה אין למהלכו של פישר כל השלכה גלובלית, והשפעתו מוגבלת למשק הישראלי, על כן הוא יכול להרשות לעצמו לבצע צעד של מדיניות מרסנת, בלי להתחשב בגורמים אחרים.

סמן ימני

זהו בעצם ההסבר הפשוט להחלטת הנגיד. אלא שבנוסף להסבר זה קיימת גם פרשנות נוספת, לפיה פישר פשוט מקדים משקים אחרים, והוא מעין סמן ימני על פיו כולם יתיישרו, בעוד זמן מה. הנגיד הישראלי לא הסתיר בחודשים האחרונים את דעתו לפיה כל מדינה צריכה לנטוש את המדיניות המרחיבה אם התנאים במשק שלה מחייבים ומאפשרים זאת, בלי גינונים נוספים של תיאום. מהלכו הוא מעין קריאת כיוון מצדו בכיוון זה, וסימן לעולם שהדיבורים על המשך המדיניות המרחיבה לתקופה ארוכה אינם מקובלים על הכל.