נדאל-פדרר, יריבים לשעבר

2009 בטניס העולמי היתה שנה מרגשת שבה פדרר הפך לאגדה וניפץ את כל השיאים שעוד נותרו. אבל היא גם היתה שנה שבה קרסו הברכיים של נדאל, ואיתם איבד הסבב, כנראה לעולמים, את אחת היריבויות הגדולות אי פעם בספורט. גלעד בלום מסכם שנה

1. המאסטרס - עברנו גם את זה.

הטורניר שהסתיים השבוע בלונדון ונעל רשמית את עונת הטניס המתישה, היה כצפוי בלתי צפוי לחלוטין. רובין סודרלינג השבדי, שנכנס לטורניר רק בעקבות הפציעה של אנדי רודיק, הביס את נדאל ודיוקוביץ' (המדורגים 2 ו-3 בטורניר) בשתי מערכות חלקות בבית המוקדם. דל פוטרו הארגנטינאי, שהגיע בכלל פצוע, ניצח את פדרר בשלב הבתים ועלה לחצי הגמר בזכות יחס משחקונים עדיף על חשבון אנדי מארי למרות שהפסיד לו. רפא נדאל, מספר 2 בעולם (או מישהו שהתחזה לרפא) לא זכה אפילו במערכה בודדת מול שלושה יריבים שמדורגים מתחתיו. וגם דיוקוביץ', אלוף הטורניר ב-2008 שהגיע ללונדון עם מאזן של 10 ניצחונות רצופים בסבב, כרע תחת העומס הפיזי, נראה כמו לימון סחוט ולא עלה מהבית המוקדם למרות שניצח את דווידנקו (שזכה בטורניר כולו) במשחק הפתיחה.

מה קרה לפדרר, שהפסיד בחצי הגמר דווקא לדווידנקו - שחקן אותו ניצח בכל 12 המפגשים ביניהם? פדרר החדש הוא שחקן של אתגרים. המטרה המוצהרת שלו לפני הטורניר היתה לסיים את 2009 במקום הראשון. היחיד שסיכן אותו היה נדאל. ברגע שנדאל איבד סיכוי לעלות לחצי הגמר ובכך איבד את הסיכוי לסיים את העונה במקום הראשון, איבד גם פדרר עניין בטורניר. עם מי נשארנו? עם שני השחקנים שהצליחו להישאר חדים אחרי עונה ארוכה ומתישה, שניים שבסך הכל רצו יותר מהשאר - דווידנקו ודל פוטרו.

דווידנקו יצא לשבוע אחד מהאפרוריות וזכה סוף סוף בתואר גדול, כשעל הדרך הוא מסיר מעצמו את הכתם שדבק בו בעקבות פרשת מכירת המשחקים. הניצחון שלו היה ההוכחה המדויקת מה חושבים הטניסאים הבכירים על טורניר המאסטרס: דווידנקו הוא חבר של קבע בשלבים המאוחרים של הטורנירים החשובים, אבל בדרך כלל נופל מול הבכירים. משחק הקו האחורי שלו הוא כמעט מושלם וגם כיסוי המגרש שלו מעולה, אבל מעל הכל זו היציבות, מיעוט הטעויות שהופכות אותו למכונת טניס שלא נגמרת. בשבוע כזה, מול שחקנים סחוטים וחסרי מוטיבציה, זה מספיק לתואר.

למרות כל המחמאות ועם כל הכבוד לדווידנקו שנתן טורניר בלתי נשכח מבחינתו, בשורה התחתונה הטורניר לא שינה כמעט כלום בתמונה הכללית של הדירוג. חמשת המקומות הראשונים נותרו ללא שינוי. למעשה, טורניר סוף השנה שאמור להיות אקורד סיום חגיגי לעונה, הופך מדי שנה לאנטי-קליימקס רציני וחוץ מלהעשיר את כיסם של שמונת השחקנים הבכירים אין לו חשיבות. גם הטניסאים הבכירים שמגיעים אליו, לא מייחסים לו חשיבות שמתקרבת לארבעת הגראנד סלאמים. וככה זה גם נראה.

2. פדרר - האגדה נמשכת.

למרות עליות וירידות במהלך השנה, המספרים מדברים והשיאים ממשיכים להישבר בקצב. השנה הוא הוסיף את תואר הרולאן גארוס שהיה חסר לו, וגם שבר את השיא של סמפראס כשזכה בתואר הגראנד סלאם ה-15. בנוסף הוא העפיל לגמר בכל ארבעת הטורנירים הגדולים והפך לשחקן השני בהיסטוריה שאיבד את המקום הראשון בסיום שנה (ב-2008 נדאל דורג ראשון) וחזר אליו (איבן לנדל הוא השני).

הגדולה שלו היא היכולת להצליח באופן שווה על כל המשטחים, בניגוד ליריביו. היציבות על כל המשטחים מאפשרת לו להשיג נקודות דירוג בכמויות נדיבות על פני כל השנה. להבדיל מאנדי מארי, למשל, שקצב צבירת הנקודות שלו יורד משמעותית בעונת החימר. פדרר סיים את העונה עם פור של 1,345 נקודות מרפא נדאל, ו-2,420 יותר מדיוקוביץ' השלישי בדירוג. זה פער לא ריאלי, כי למעשה בתקופות מסוימות בשנה, כמו בחודשיים האחרונים, פדרר הוא לא השחקן הטוב בעולם. בתחילת השנה היו אלה נדאל ואנדי מארי שנראו בלתי ניתנים לעצירה; בקיץ היה זה דל פוטרו; ובעונת האולמות דיוקוביץ' שהוכיח עליונות. כל הארבעה הללו ניצחו את פדרר וחלקם יותר מפעם אחת, ובצורה משכנעת.

בחלק מהמשחקים פדרר נראה כאחד שמעבר לשיאו. ההבדל בין פדרר הצעיר יותר לפדרר הנוכחי, הוא שהשווייצרי בגילו "המתקדם" (28) למד איפה מרוחה החמאה ומשחק עבור ההיסטוריה, וזו מחשיבה בעיקר את ארבעת הטורנירים הגדולים. קשה לי לחשוב על ווינר גדול ממנו בהיסטוריה של הספורט. אולי טייגר וודס.

3. רפא נדאל - המספרים מדברים.

קיימות תיאוריות קונספירציה לגבי הרזון היחסי שלו מאז שחזר מהפציעה המתוקשרת. אני לא אתייחס לזה כי מדובר בעיקר בשמועות. אבל בואו נבחן את המספרים, והם אומרים די הרבה. נדאל סיים את השנה במקום השני עם פער של 895 נקודות מדיוקוביץ', אבל זה בעיקר הודות לפתיחת השנה הרצחנית שלו. לקראת מאי, בעיצומה של עונת החימר האהובה עליו, הגוף קרס (הברכיים). אחרי שלושה חודשי הפסקה חזר רפא אחר. אנושי יותר, לא אותו שחקן שהטיל אימה על הסבב במשך שנה וחצי. אחרי שחזר לפעילות באוגוסט, נדאל הגיע אמנם לחצי הגמר בניו יורק (לראשונה) ולעוד שני גמרים ושמר על המקום השני בעולם. אבל רוב ההישגים היו מול שחקני דרג שני. מאזן האימה שלו מול השחקנים הבכירים הופר לחלוטין: מאז החזרה מהפציעה מאזנו הוא 1-9 לרעתו מול שחקנים מהעשירייה הראשונה.

מעבר למכה האישית עבור נדאל, מדובר גם במכה לסבב עצמו שנהנה בשנים האחרונות מיריבות אמיתית אחרי שנים שהתאפיינו בשלטון היחיד של פדרר. נדאל היה הראשון שהביט לפדרר בעיניים, וכנראה השחקן היחיד בהיסטוריה שיסיים את הקריירה עם מאזן חיובי מולו. השאלה הגדולה היא האם נזכה לראות עוד גמר גראנד סלאם בין השניים.

4. הסבב - מחכים ליריבות חדשה

במשך שנים היו הפנים של הסבב פני רוג'ר פדרר, והאמת שזה התחיל לשעמם. אז הגיע נדאל וקיבלנו סבב דו-פרצופי של רפא-רוג'ר, יריבות קלאסית עם סגנונות מנוגדים שהולידה שנים מחשמלות ומשחקים היסטוריים. 2009 החזירה את הסבב ארבע שנים לאחור, לסבב של איש אחד. מלבד רפא ופדרר, אין היום אף שחקן פעיל בסבב שזכה ביותר מגראנד סלאם אחד.

השנה הנוכחית הראתה שפדרר ניער עוד איום מעליו. היריבות האמיתית, רוג'ר-רפא, נדמה שכבר לא תחזור לעולם. נדיר ששני שחקני-על נמצאים בשיא הקריירה באותו זמן וסוחפים אחד את השני לגבהים חדשים. הפעם האחרונה היתה בתקופת סמפראס-אגאסי. ההיגיון אומר שנצטרך לחכות לפרישה של פדרר בכדי לקבל את היריבות הגדולה הבאה. עד אז ניאלץ להסתפק בשבירת השיאים של רוג'ר ובצפייה במשחקים מונוטוניים של שחקנים מעולים ושבעים שמשחקים ברובם באותו סגנון לעוס של חבטות קו אחורי אינסופיות והגשות אדירות.

לא פעם כשאני צופה בטורנירים הרגילים במהלך השנה ואני רואה את הפרצופים הרובוטיים של המיליונרים על המסך, אני תופס את עצמי מתגעגע לתקופה שבה היו שחקנים כריזמטיים עם סגנונות מנוגדים כמו אגאסי, בקר ומקנרו. אבל אולי זה רק אני, חתייאר נוסטלגי שכמוני.

צרו איתנו קשר *5988